קצת לפני החגים, אני משתתף באירוע של שירת הבקשות עם הפייטן חיים לוק. הוא כבר בסביבות גיל השמונים שלו, וזו הפעם הראשונה שאני צופה בו. אין ספק שמדובר בשועל במה ותיק שיכול לתת שיעור אחד או שניים לאלו שחושבים שהם פייטנים, ואין ספק בקולו הערב והמיוחד. כובע הקטיפה האדום לראשו ומבטו החכם, אבל מעט צוחק מעד למשקפיו. הוא מדבר אל הקהל ואני מופתע לגלות שגם בגיל כזה, ההומור לא נעלם והציניות נמצאת במידה הנכונה. לא חזקה ולא חלשה מידיי.
השמירה שלו על הקצב, גם כשגבו לתזמורת שיושבת מאחוריו, זורקת אותי אחורה אל השיעורים עם סבא היקר שלי יוסף בנימין. כאילו לא עברו כבר עשרים שנים מאז ישבנו ככה אצלו, ועם אצבעו הנוקשת דאג שלא נברח מהקצב. לומדים פיוטים נשכחים כמו "בת אהובת קל קמה" או "י-ה ריבון עלם".
בבוקר שלמחרת, אני מגיע אל בית הכנסת "בית דוד" לאמירת הסליחות, לוגם מכוס התה החם עם נענע שמגישים לי, ומבין שאני מעדיף אירועי סליחות קטנים ופשוטים יותר מאירועי סליחות המוניים עם במה ורמקולים. בדרך החוצה אני נעצר לרגע ליד כסאו של סבא, עם שמו החרוט עליו. הגעגועים לדור שלם שנעלם מאתנו ומשאיר אותנו בעולם מבולבל וחסר כל כיוון. עולם עם המון ידע טכנולוגי ודיגיטליות, אבל עם הרבה פחות תמימות שחסרה בכל פינה. המבט הזה הצוחק מבעד למעטה של רצינות. פעם אחת הגיע אדם אחד לתת מתנה לסבא - כובע קטיפה מהודר שהיה אופייני לחזנים בני עדתו ודורו, רק שהכובע היה קטן מידי. סבא החזיק את הכובע, התבונן ופסק "קצת פטיש והראש ייכנס". אני עוד צחקתי מזה כמה ימים לאחר מכן. הוא מצידו אפילו לא חייך. חיוך מבעד לרצינות.
הגעתי לגיל שמזמינים אותי גם למסיבות נישואים של עשרים וחמש שנה המכונות "חתונות כסף" וחמישים שנות נישואים המכונות "חתונת זהב". לא ידוע לי למה קבעו דווקא את המספרים האלו כנקודות ציון. ולא ברור לי למה בחרו דווקא את המתכות הללו לייצג את שנות הנישואים האלו.
כילד, שאלתי פעם את סבא שלי ז"ל אם יש עוד משהו לאחר מכן והוא ענה לי שיש מסיבת יהלום של שבעים וחמש שנות נישואין. שנזכה בע"ה. להשתתף ולשתף. שמישהו יספר למרתי, שאני מתכנן לעשות לנו מסיבה כזו פעם. אני מקווה שהחליפה שלי תעלה עליי. בימינו, כל שנה של נישואים היא נס בפני עצמה, וגם על עשר שנות נישואים אדם צריך לברך אפילו יותר מאלו שנשואים שלושים שנה. במציאות העגומה של דורנו, בה כל זוג שלישי מתגרש, מסתבר שחיי הנישואים הן כמו ענף המסעדנות בארץ. שלושים אחוז מהמסעדות נסגרות בשנה הראשונה וחמישים אחוז לפחות נסגרות בחמש השנים הראשונות. עיקר הפעילות היא בעסקיות.
סוף העולם שמאלה
ובעולם הנישואים, כמו בעולם העבודה, כבר לא ברור מאליו שאנשים יעבדו באותו מקום ובאותה עבודה כל חייהם. זה הדור של אבי וחבריו שעבדו באותה עבודה ובאותו מקום עם אותם אנשים ארבעים שנה. מי ייתן ודורנו זה יוכל להכיל את מקצת הדור ההוא.
ועדיין, למרות שכל אירוע משמח אותי (בהנחה שאני לא צריך לנסוע יותר מידיי רחוק ולא צריך אמצעים מיוחדים כדי להגיע למקום) ריגש אותי לקבל שיחת טלפון מדוד יואל - חבר משכבר הימים של אבי שיחיה, שהזמין אותי למסיבת חמישים שנות נישואים. הם היו חברים עוד כששניהם היו רווקים בסוף שנות השישים, בעיר דרומית וחמה בשם דימונה. עובדים במפעל של פרס. אולי מישהו צריך לעשות סדרה דומה ל"שנות השישים", כמו "שנות השמונים". סרט מצוין כמו "סוף העולם שמאלה", נתן לי להרגיש את מה שהיה אז, ואולי צריך לספר על זה יותר. אבא שלי גדל בדור כזה, שבו חברים לעבודה היו אולי החברים היחידים שהיו לך, ואלו היו חברים שנקראו אחים, ולנו הקטנים היו כמו דודים. אבא שלי גדל בדור שעבודה הייתה בעצם הכל.
זה לא שונה ממה שקורה אצלנו היום, כשאדם נדרש לעבדות מלאה בעבודה שעטופה במילים יפות של "קריירה" ו"התפתחות מקצועית". אנשי ההיי-טק והלאו טק שנמצאים עד צאת הנשמה כל יום בעבודה, מדפיסים כרטיס בסוף יום, לוקחים איתם את העבודה במחשב נישא, אבל לא את החברים. יש אלטרנטיבות. מקבוצות רכיבה דרך קבוצות אפייה, בישול, ריצה וקבוצות רכישה. לא חסר. אדם רוצה להפריד, לפחות בנדמה לי, את חייו הפרטיים ממקום העבודה שלו.
נראה לי, ואני לא בדקתי את זה מחקרית, שאם יעשו סקר בקרב האוכלוסייה הבוגרת יגלו שבקרב גילאי שלושים פלוס ועד שישים, רק מעטים יאמרו שהחברים הכי טובים שלהם נמצאים בעבודה. לאחרונה, אני שומע לא מעט אנשים שיוצאים לפנסיה, ומגלים שהם נשכחו אי-שם מאחור. אנשים שמסרבים לעשות אפילו כיבוד לעובדים המכונה "פריסה", מסרבים להיפרד בחיוך, ומתאכזבים כל בוקר מחדש לגלות שהמפעל שלהם - אותו בית שהיה שלושים שנה עבורם, המשיך לעבוד גם אחרי שהם כבר עזבו, ואיש לא מתקשר אפילו לאחל שנה טובה. למה הם לא עשו את זה כשאחרים עזבו לפניהם?
