מצעד עדי המדינה בפרשת התנהלות
בנימין נתניהו רק הולך ומתארך. אחרי
ארי הרו, שהיה ראש הסגל של ראש הממשלה, ו
שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת המושעה, מצטרף למצעד הבלתי מכובד גם יועץ התקשורת ניר חפץ, איש-סודה של משפחת נתניהו, כשכולם כאחד אמורים, כמובן, להוציא, בסופו של דבר, את המרצע ממעמקיי השק.
כך או אחרת, הדברים אמורים ברעה חולה, שמוטב היה אילו כלל לא הייתה באה לאוויר העולם, אלא שבמציאות הסבוכה הקיימת אצלנו, פשוט אין ממנה מנוס. אחרי ככלות הכל, אסור לשכוח שמינויו של עד מדינה הוא פתרון קל לחשיפת האמת, ועם זאת גם לוקה בעיוות, שהרי במסגרתו פוטרים מאחריות חשוד ששותף לביצועה של העבירה רק כדי להרשיע באמצעותו את שותפיו.
זכאי ל"בונוס" יש לזכור שהבעייתיות שבמינוי עד מדינה היא כפולה, באשר לא מדובר רק בהסתמכות על עבריין שהיה שותף לביצוע הפשע, אלא גם בכך שההקלה המשמעותית בעונשו אמורה להיות תלויה ביכולתו לספק למשטרה ולפרקליטות את הסחורה המבוקשת, שתביא בסופו של דבר להרשעתו של שותפו לעבירה.
עד מדינה אומנם איננו אדם חף מפשע. אלא עבריין בתוך התיק המפליל, אך גם כמי שזכאי ל"בונוס" מהרשות המשפטית, בתנאי כמובן שהוא אכן מסוגל לקצר תהליכים. זו, לפיכך, הסיבה שהמשטרה משתמשת בעד המדינה ככלי שיש בו חפץ מבחינתה, ובלבד שיהיה בו כדי להגיע לראיות טובות יותר מאלה המצויות לפי שעה בידיה.
בשורה התחתונה צריך לציין שמינויו של עד מדינה אמור להיות רק בבחינת נשק יום הדין של מערכת המשפט והסיכוי האחרון שלה להוציא באמצעותו את הצדק לאור. למותר לציין שהשימוש בנשק הזה מותנה בכך שאין מוצא אחר מן הסבך הקיים.