חג העצמאות השבעים למדינה. האם מדינת ישראל אכן נוהגת כמדינה עצמאית ריבונית? לצערי בדרך כלל לא זה המצב. אם נסקור את התנהלותה של המדינה בנושאים ובמאורעות שונים, פשוט נתאכזב. המדינה איננה בונה ביהודה ושומרון. עוצר מוחלט של בנייה, צעירים בני המקום נישאים ואין להם היכן לגור. האם מדינה יהודית צריכה אישור לבנות בארץ? הזו עצמאות? כאשר הגיעה אוניית המרמרה ועל סיפונה 'עושי צרות' ועוכרי ישראל, שהיו מוכנים להרוג חיילים וגם אזרחים, האם לא היה צריך למצות עם אותם מתפרעים את הדין? בוודאי שכן. ומה עשתה הממשלה? התכופפה בפני טורקיה ועוד שילמה לה פיצויים, מעל עשרים מיליון...
מצרים וירדן אינן חדלות לגנות את ישראל בעולם. א-סיסי מנהיג מצרים רק בזכות ישראל הינו בחיים. היצלנו אותם מדאעש, שהיו בולעים אותם מזמן, ומה הם עושים? את השגרירה בירדן גירשו, ומתנהגים כאויב לכול דבר.
כאשר ריח אדם זר הפולש לנחלת אדונו יעלה באפו של כלב - יזעזע את סביבתו בנביחות, ואם אינו כבול יסתער וינשוך. חתולה שתחוש איום על גוריה תחריד את המקום ביללות, ואנו - האין בנו גם את מעט הרגש שיש בעצביו של כלב?
אלאור אזריה שירה במרצח שבא לעשות מרחץ דמים בפורים, עדיין יושב בכלא! איש לא שאל את השאלה הפשוטה, היאך רוצח מגיע בכלל לרצפה כשהוא עדיין בחיים?
מדברים דברי הבל על שלום ונרצחים ואין זעזוע שירעיד את אמות הספים. שוב ושוב מספידים את הנרצחים ועולם כמנהגו. מפגינים על כל מיני דברים הנראים חשובים יותר או חשובים פחות ורק על רצח יהודים עוברים לסדר היום. ויש המטיחים בשלטונות ודורשים הקמת ישובים - "על כל רצח נקים ישוב" והשטן שומע וצוחק. מתי נבין שאת הארץ חייבים ליישב לא כתגובה על רצח יהודים אלא משום שזו ארצנו.
רוצחי יהודים חייבים לשלם בדמם. אחרי רצח פונים כל אחד לעיסוקו, כאילו לא בדם יהודי יקר מדובר, כאילו אין אנו חיים בארץ ישראל שלנו, כאילו עודנו כפופים לחסדי ממשלת המנדט. כמו אז בימים של מאורעות דמים, כאשר היינו מספידים ובוכים והם רוצחים ושוחטים. דם יהודי נשפך בארץ ישראל שלנו כשמעל לראשינו מתנוסס הדגל של מדינת היהודים. כשחיילינו הששים אלי קרב וחמושים בכלי נשק טובים, כבולים באיסורים ואיסורי איסורים ואין אוסרים מלחמה שערה כפי שראוי.
ולא יועילו שיחות עם אויבים ולא פנייה למעצמות זרות, אם לא נתנער מעפר הקברים ונהפוך לעם הזועם ונוקם על רצח בניו, לעם המגיב כאריה הפורץ מסוגר. לנרצחים אין מען, אין אבחנה בין שמאל לימין בין מתנחל דתי למתבולל שמאלני.
מלאכת הרצח
היש חוק במדינה, משפט, דין? האין זלזול בנפגעי טרור, זילות של בתי המשפט, באזרחי המדינה היהודים, האין ניסיונות להגן על הערבי...? רק השבוע זיכה בית משפט צבאי מחבל ערבי מעבירת ניסיון רצח. לפני שנתיים וחצי בצומת גוש-עציון נדקרה באופן קשה נירית זמורה, דקירה שגרמה לה לנכות קשה. המחבל חמזה פאיז דקר אותה כאשר הייתה במגרש החנייה. הוא הגיע אליה בריצה תוך קריאות אללה אכבר ונעץ עמוק את הסכין בגבה. כאשר רצה להוציא את הסכין ולהמשיך במלאכת הרצח, הסכין נשברה ושמחתו הושבתה. הערבי נתפס והשופטים ביום חמישי האחרון במשפטו טענו "לא ניתן להוכיח שהייתה לו כוונה לרצוח, כי נעץ הסכין פעם אחת בלבד". הוא זוכה מעבירת ניסיון לרצח מחמת הספק, והורשע רק בחבלה ובהחזקת סכין...
ואם לא תקום זעקה שתעורר את כל העם, תדיר שינה מעינינו, ותזעזע את חוצותינו, להעלות בתי מחבלים רוצחים בלהבות, להפוך את ג'נין ורמאללה לעיי חורבות, לא נוכל לשבת בשקט בארץ הזאת. הם לעולם לא יחדלו מרצח יהודים, עד אשר נבין שעלינו לבחור: ארץ ישראל ללא ערבים, או פלשתין ללא יהודים.
על הרבה פחות מזה ציווה משה: נקום את נקמת המדיינים.
על הרבה פחות מזה לא השארנו שריד מממלכת האמורי.
על הרבה פחות מזה איבד שאול את זכותו למלוכה.
"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכול יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכול יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו. עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פיתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי, שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים. והרשות מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכול מקום ומשלחים חיציהם. איך אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו? הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".
מתוך הספר שירה מאת ש"י עגנון.
