את הכרזת העצמאות בה׳ באייר, תש״ח (ה-14 במאי, 1948) עוד יש מי ביננו שזוכר. הזוכרים הם חלק מדור שונה, דור המקימים, דור הוותיקים, דור אלו שאינם מתלוננים, דור של אסירי תודה המסתפקים במועט ונהנים עד תום ממה שיש. זהו דור של ענקים, של לוחמים, של אנשים שהיו ועתה נשאר רק הזיכרון, וגם הוא מתעתע בנו, הולך ונשכח, וכמו הזיכרון, כך גם האנשים, הולכים ומזדקנים, מצטמקים, נחלשים, הולכים ונעלמים.
היה זה הדור שעבר את הצנע, עבורו עצם קיום המדינה שבדרך אף פעם לא היה דבר בטוח. דור שנלחם בכל מלחמות ישראל, פעם אחר פעם אחר פעם, ועדין לא הגיע לנקודה בה העולם מכיר ויודע שיש מדינה ליהודים, בין הנהר לים, ושליהודים זכות קיום בכבוד כמו כל עם אחר בעולם.
היה זה דור של גיבורים, כל אחד ואחת, והם אפילו לא ידעו זאת, שכן לא היה להם זמן להתענג על כותרות, כינויים ושמות. הם היו דור של עשיה, והם הקריבו את כל כולם, כי לא הייתה ברירה אחרת. את הכל צריך היה ליצור יש מאין, ואויבינו לא הניחו לנו לרגע, נחושים בדעתם, אז כמו היום, לזרוק אותנו לים.
וביניהם היו גם אודים מוצלים מאש - ניצולי השואה, שהגיעו טרם סיום המנדט וכניסתם נמנעה ובהם כאלו שהגיעו עם קום המדינה, שנשלחו מיד לחזית מתופת ועבודת פרך למלחמת קיום נוספת, אם כי שונה במהותה מקודמתה.
מי זוכר? מי יודע? מי מכיר? את מי זה מעניין? היה זה דור של פעם, והיום אנחנו יותר ״מציאותיים,״ זמננו דוחק, חייבים אנו לחזור למכשיר החכם בידינו. סבלנות - אין. קוצר רוח שולט. ריגושים וסיפוק מיידי אנחנו דורשים. עבור כל ישראלי של ארבעים וחמש השנים האחרונות, מדינת ישראל תמיד היתה, תמיד תהיה (איזה רעיון וכיצד ייתכן שלא תהיה מדינת ישראל משגשגת?) וחסרה הפנמת האיום הקיומי, העובדה שלא על מי מנוחות אנו חיים. אומנם הגענו לנחלה, אך לא למנוחה עדין.
השתנו הזמנים
עברו חלפו להן 70 שנה, והנה יום העצמאות המבדיל בין העשור השישי והשביעי. בחגיגות העשור הקודמות, ביחוד העשורים הראשונים, היו מוציאים מהדורות מיוחדות של ספרים ובהן קריקטורות, תמונות מנופי והווי הארץ, קובץ מאמרים שהופיעו בעיתונים (שהיום כבר אינם קיימים). היה מצעד ראווה של צה״ל לכבוד יום העצמאות, הייתה התרגשות של כברת דרך שנצלחה. היום מה כבר ניתן לבקש, איזה ריגוש שונה מתמיד? מצעד שירים של כל הזמנים? תוכנית ריאליטי חדשה? ראיונות עם שרידי דור המקימים (הם כבר אינם נראים מרשימים)? ביקור בבסיסי צה״ל? מוזאונים פתוחים והכניסה חינם?
מרוב טוב, קל להתבלבל, וכך מצאנו את מדינת ישראל בשבועות שקדמו ליום העצמאות שרויה במלחמת פנים: האם מן הראוי שראש הממשלה ישא דברים, ידליק משואה או בכלל יהיה נוכח בטקס הדלקת המשואות. הוחלט, כך נראה, שפעם בעשור זה יקרה, והפשרה עיקרה ״ותשקוט הארץ עשר שנים נוספות״.
בשנת 2018, אנחנו מוצאים מדינה קטנה-חזקה, מדינה ששוכחת עד כמה קטנה היא ומתענגת על היותה חזקה, או כה חזקה. כמובן שזו אשליה מוחלטת, ואנו פשוט בסחרור חושים המסב את לבנו מהעומד להתרחש. אנחנו מרגישים פרץ אנרגיה מתמשך, בלתי פוסק, הגורם לנו להאמין שאנחנו כל יכולים, חזקים, מאושרים, שולטים ביד רמה. הרגשת השיכרות העילאית הזו כמובן בעוכרנו ותהיה לנו לרועץ, אך כאמור ברגע זה אנחנו חיים בשלווה, מתעלמים מהסכנות ונהנים.
בארץ החידושים ממציאים לעולם פטנטים. בעגה עכשווית קוראים לזה Startup Nation, ובארץ יותר מיליונרים ומילארדרים שכל זאטוט, סבתו וסבו חולמים, שוקדים ועומלים על חברה חדשה, יישום של רעיון שיביא את האקסיט הבא. אנחנו ארץ בריצת ספרינט. פעם היינו ארץ שכולם בה היו ראשי ממשלה, היום כולנו מתחרים, לא זה בזה כי אם נעים קדימה כגוש ענק, כשכל אחד שואף להגיע לאותו קו סיום שם מצפה לחוצים הר כסף. פעם מאות מיליונים שנהפכו ל״כסף קטן״ - היום מדובר במילארדים, וכל המרבה הרי זה משובח.
פלא שאין זמן או סבלנות לעסוק בהיסטוריה? אוצרות ממתינים לנו, כמו מצבורי נפט וגז טבעי (ולמי שרוצה ללמוד יותר על אלו, ניתן להאזין לניבולי הפה של בנו של ראש הממשלה, בבילוי במועדון חשפנות, לאחר שהשתכר למהדרין), הררי כסף שם בקו הסיום, ההולך ומתרחק כל שניה שאנחנו מבזבזים שלא על העיקר.
הנה, רשמנו לעצמנו ״מדינת ישראל בת 70״. יופי. נחגוג ביום חמישי (אולי אפילו נזכור שיום שישי, ה׳ באייר, הוא התאריך המדויק, בו ״נולדה״ מחדש המדינה 70 שנה קודם לכן), ונמשיך בתלם. הס מלהסיט תשומת לבנו מהעיקר!
רגע חולף, רגע מתמשך
אם למדתי דבר אחד מחגיגת היובל למלחמת ששת הימים ומאיחוד ירושלים הוא שאין לצפות שדברים יקרו מעצמם, ואם רוצים שמשהו יהיה או יקרה, יש לעשותו, מלשון ״אם אני אני לי, מי לי״. הקונסוליה הישראלית בחוף המערבי כינסה חודשים לפני חגיגת היובל את נציגי כל הארגונים בלוס אנג׳לס. החודשים עברו, המועד התקרב, ופתאום התברר שאין כלום. ציפינו שכל בית ספר וכל ארגון יהודי, כל בית כנסת וכל מרכז קהילתי יתכונן ויכין תוכנית מיוחדת, אך נראה שירושלים לא בדיוק עומדת בראש מעיניהם. מלחמת ששת הימים? הנפת הדגל בכותל המערבי? תקיעת השופר? עיר מאוחדת? עיר בירה? לנו השמחה, להם ״הכיבוש.״ כך גם ביום העצמאות, לנו ״חרות,״ להם ״נכבה״.
הסתבר שליהדות ארה״ב, ירושלים היא אבן נגף, דבר שיש בו בושה, כלימה וחרפה, מעוות שיש לתקנו. לאירוע ״עיר המלאכים מצדיעה לעיר האלוהים״ (חגיגת ״ירושלים של זהב״) הם פשוט סרבו לבוא, שכן עבורם העיר מחולקת, וחציה כלל לא שלנו! הם הדירו רגליהם, כמו גם הממסד, אך הנוצרים הגיעו בהמוניהם. אכן השתנו הזמנים.
חצי שנה לאחר מכן הצטרף נשיא ארה״ב למקהלת המשוגעים בארץ ישראל, והכריז גם הוא על ירושלים כעל בירת ישראל, ויהדות ארה״ב הכריזה על שבעת ימי אבל שעיקרם צום ותענית ועזרה לעזתים הנצורים ולפלשתינים שאת מדינתם גזלנו. רק החוצפה והתעוזה מצד אותו נשיא משוגע, נשיא שהם טוענים זמן רב שצריך לאשפזו בהקדם האפשרי, או לכל הפחות לפטרו, ולדעתם אם מישהו יתנקש בו - תבוא גאולה לארה״ב ולעולם (והדמוקרטים יוכלו לחזור לימי הנועם של שנות אובמה).
ניחא, מהשבעה ביוני עד השבעה בדצמבר אותה שנה, חלפה חצי שנה שהחלה בזלזול ובהתעלמות מוחלטים מירושלים בירתנו הנצחית והסתיימה במפח נפש מוחלט, זעזוע עמוק של יהדות ארה״ב והעולם כולו: איכה הגענו הלום?!?
מאז אותו יום של הצהרת ״ירושלים היא בירת ישראל״ (במקום לחגוג שקם נשיא בארה״ב שזו אמירתו, ושהחליף נשיא קודם שממרום שנותיו קידם את הרעיון ש״ישראל היא (=) אפרטהייד״), עברה חצי שנה נוספת, ואנו עומדים בפני יום גורלי, נורא ונהדר, יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל המודרנית.
האם אותו יום (לפי התאריך העברי או הלועזי - ראו את ההזדמנות לחגוג פעמיים וכל יום בין לבין!) יהיה שונה במהותו מאותו יום מדי שנה בשנה? האם תהינה חגיגות נוספות, מיוחדות? בשנה שעברה הקונסוליה הישראלית השקיעה עשרות אלפי דולרים רבים בחגיגת יום העצמאות בבית הכנסת הקונסרבטיבי ״סיני טמפל״ בעיר. האולם המרכזי קושט כאילו המוזמנים הגיעו לשוק מחנה יהודה בירושלים. מה ניתן יהיה לעשות שירשים עוד יותר, שישאיר חותם עמוק יותר? (הדבר דומה למסיבות בר/בת מצווה - בהן אני עומד תוהה, מה יעשו ההורים כשאותו בן או בת יגיעו לחתונה?)
בבורלי הילס ארגנה ג׳ינה רפאל, בעלת רשת בתי מרקחת, ארוחת צהריים בגלרית העיר לכבוד יום העצמאות ומנכ״ל משרד ראש הממשלה שהעדיף להיות בחו״ל במקום בארץ באותו תאריך בדיוק. השנה האירוע עובר אחר כבוד מבנין העירייה למלון הפנינסולה בבורלי הילס, התקציב הוכפל פי 18 ומספר המשתתפים הוגדל בהתאם.
אפשר להמשיך מאירוע לאירוע, אך מעבר להוספת הכותרת ״שנת השבעים״, המהות היא בדיוק כפי שהייתה לפני שנה ושנתיים ושלוש, או אפילו עשר או עשרים שנים. דווקא עכשיו חשוב שנפעל לעשות דברים בעלי משמעות עמוקה ולא שטחית, שישאירו חותמם לשנים הבאות, ונשאלת לפיכך השאלה מה נעשה, ואם לא כלום, מאומה, הרי שחייבים להבין מדוע.
הנה, נזכר בעבר: ראש עיר ודיפלומט ישראלי בכיר חנכו סימטה ע״ש הרצל, והתקשורת שהוזמנה קץ נפשה מהזדמנויות הצילום ששני אלו רדפו ללא הפסק. במקום הוספת השלט, מן הראוי היה שיקדישו שעה להכנס לבית הספר היסודי-יהודי משני צידי הרחוב, ויסבירו לילדים מי היה הרצל ומדוע זה חשוב לדעת, לחלום ולבצע. אולי היו משפיעים על ילד מן הילדים, במקום אותו שלט שאיש לא יודע שהוא קיים.
האם נעשה משהו, דוגמאת תוכנית לימודים, בבתי הספר היהודים, או הכלליים? ישנה הקונסוליה עם שישים עובדיה, ישנה הפדרציה היהודית המוציאה מיליונים על משלחות - טיולים לארץ מדי כמה שבועות מהלך השנה כולה, וישנו ארגון הישראלים המעסיק עשרות עובדים, מגייס עשרות מיליונים וודאי אכפת לאנשיו על דור ההמשך. גופים יש רבים, אך עשיה בשטח? יסבירו לנו בארוחת הגאלה הנוצצת הבאה עד כמה הם עושים, אך בחינה שטחית של השטח תגלה עד כמה רב החסר.
ברור שכל גוף מהגופים שמניתי עסוק בדברים-חשובים-מאד. דברים-ברומו-של-עולם. אך האם באמת אנחנו עוורים עד כדי כך? מדי שנה, נערכות סדנאות השתלמות למורים למערכת החינוך בלוס אנג׳לס שתמציתן שטיפת מוח נגד ישראל. האם ייתכן שאותו מוח יהודי, שאותם פוליטיקים ואנשי עסקים ופילנתרופים ואנשי בידור ורופאים ועורכי דין יהודים לא מסוגלים לעשות משהו דומה? האם רק אויבינו מסוגלים להוציא דיבתנו רעה, להכין מערכי שיעור ולהוציא אותם לפועל מול מערך מורים מהגדולים והחשובים בארה״ב? מה עושים כל העסקנים הקהילתיים: מתבטלים להנאתם?
נסתכל סביבנו בקהילות החשובות לישראל: הלטינים, השחורים, הנוצרים, אנשי תעשיית הסרטים (הרשימה לא לפי סדר חשיבות זה או אחר). מה נעשה אתם ועבורם לכבוד שבעים שנה למדינה המודרנית?
כך אנו יכולים להמשיך ברשימה, אך המציאות טופחת על פנינו, משתקת-מרתקת אותנו, כמו אויר מקפיא. שבעים שנה, בימים ההם בזמן הזה. אז כל עשור היה בעל משמעות אדירה. היום זה דבר מובן מאליו, כך שבקלות ניתן לדלג עליו ולעבור לסדר היום. יום ככל הימים, יום הולדתה ה-70 של המדינה המודרנית. אם לנו לא אכפת, לפחות ידידנו הנוצרים אוהבי ישראל יעלוזו וישמחו, יעלו את היום על ראש שמחותיהם.
