על ערכי פרשת "בהר" ו"בחוקותי" פסחה מדינה, בה מתאפשר לתבוע לדין ולדרוש שני מיליון שקל פיצויים מכל דייר בגבעת עמל ב', שלא יפנה את ביתו הוא ומשפחתו, שגרים בו כבר 70 שנה.
את פרשות השבוע "בהר" ו"בחוקותי" לא קרא
יצחק תשובה, לא קראו פרקליטיו, שהגישו בימים אלו איום בתביעה כספית בסך 2 מיליון שקל מכל תושב בגבעת עמל, שלא פינה את ביתו, בו נולד ובו חיה משפחתו, שקיבלה את הבית מהמדינה לפני 70 שנה. בין הנתבעים קשישים וקשי יום.
מדינה, שלא חסמה את דרכו של יצחק תשובה לדרוש שני מיליון שקל מקשי יום, זו מדינה שמתנכרת לדרישה העומדת במרכז הפרשה להגיש את כל הסיוע "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ".
המציאות הישראלית חוותה גילוחים ותספורות של סכומי עתק לבעלי הון, אך היא אינה יכולה להצביע על גילוח פעוט אחד או תספורת קצרה אחת לַמָּך וְלָרָש, שנקלעו לקשיים בפירעון משכנתא, ומצאו עצמם ברחוב. במקרה הנדון עומדות מוסדות המדינה מהצד, כשאיל הון מתנכר בחסות מלאה של החוק ל"מָךְ" ול"רָשׁ".
השבוע, שמפגיש אותנו עם ערכי פרשות "בהר ו"בחוקותי" המסיימות את ספר ויקרא, מחייב אותנו להקשיב לקול "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ". פרשת "בהר" מאתגרת אותנו כחברה במחויבות שלנו למנוע נפילה והתמוטטות של הפרט מבחינה כלכלית, ואם נפל להושיט לו יד תומכת ומחלצת. עלינו כחברה מוטלת חובה למנוע שאדם בחברה יָמוּךְ.
הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" הוא ייחודי לפרשה שלנו, הוא מופיע שלוש פעמים. אבות דרבי נתן רואה במילה "מָךְ" אחד משבעת הכינויים לביטוי של עוני: עָנִי, רָשׁ, דָּךְ, דַּל, אֶבְיוֹן, מִסְכֵּן וּמָךְ.
בפרק כ"ה 25 אנו מחויבים למנוע התרוששות של אדם מנכסי קיום בסיסיים כמו בית ושדה. מצער, שכיום איננו מחייבים את הבנקים ברוח הפרשה למנוע סילוק משפחה מביתה, אם לא עמדה בהתחייבות כספית כתוצאה ממעידה כלכלית. בפרק כ"ה 25 נדרשת החברה למצוא פתרון למצב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שאין בידיו כלים לחלץ עצמו, ביתו או שדהו מאיימת נושים. זו פשיטת רגל מוסרית שלנו כחברה, שלא הקמנו מנגנונים שיהיו מותאמים למציאות של המאה ה-21. מנגנונים שיחייבו בנקים ורשויות החוק לאמץ את צווי הפרשה.
מציאות חברתית
יש להוריד את הדיון הפרשני מדיון שמימי תורני-רוחני אל מציאות חיים יומיומית, שתמנע פינוי אדם ומשפחתו מביתו. כל שנה מפונים מאות משפחות מבתיהם. דיון בזעקת הַמָּך בויקרא כ"ה חייב ללבוש דפוסי חקיקה בכנסת ישראל, שייצרו עוגני הצלה לַמָּךְ.
אין משמעות לפרשת "בהר" במציאות חברתית, שפוסחת על ציווי האוסר נֶשֶׁךְ. חברה שמקדשת את הנֶַּשֶׁךְ ומאפשרת ליצחק תשובה להגדיל את תביעתו מתושבי גבעת עמל ב' בעקבות תעלולי הַנֶּשֶׁךְ לשני מיליון שקלים מכל משפחה, זו חברה שפסחה לחלוטין על ערך משמעותי בפרשת השבוע.
פרשת השבוע מגלה את כל הרגישויות כלפי אדם, שמתקשה לעמוד בעול פירעון הנשך. כדי שרגישות זו לא תהיה תחומה רק ב-ד' אמות מלל של כתובים וגווילי ספרי קודש, יש להעביר את הרגישות למישוריות החוקים עליהם שוקדת כנסת ישראל ומותאמים למציאות חיינו.
מן הראוי שנעמוד על הקשר בין הפועל "יָמוּךְ" ובין שם התואר "נָמוּךְ". הקשר הלשוני בין שתי המלים מעיד על כמיהה של המחוקק לדפוסי שוויון חברתי, כמיהה לחברה בה לא יהיו קטבים חברתיים, כמיהה לחברה בה לא יהיו אזרחים נמוכים במעמדם כלכלי. קובעי המדיניות החברתית בישראל אינם נותנים ביטוי מעשי לרוח הפרשה, כשמתאפשר מהלך דורסני של יצחק תשובה כלפי הַמָּךְ וְהָרָשׁ בגבעת עמל, הזוכה למלוא הגיבוי המשפטי.
פרשת "בהר" מעלה נושא ערכי המחייב אותנו כחברה לשמוט חובות בשנה השביעית. יבול הארץ והחובות נשמטים באותה שנה. אנחנו מצוּוים, שאדם במצוקה החי בתוכנו לא יישמט מידינו. וכדי שזה יקוים, אנו חייבים להשתית בתוכנו חברה, שאדניה הכלכליים כרויים לא רק לרחשי לבו של ההון, אלא יהיו קשובים יותר להון האנושי היוצר והעובד שחי בתוכה.
במציאות חיינו מתאפשרת שמיטת חובות של מיליארדים למי שצברו מיליארדים, אך לא לַמָּךְ ולא לָרָשׁ...
