בערוב ימיו חוזר יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, לכור-מחצבתו כמכחיש השואה. אחרי ככלות הכל זה היה בזמנו גם נושא הדוקטורט שלו, שעליו הוא ביסס את השקפת-עולמו ואת דרך-חייו, במסלול יחסו העויין למדינת ישראל.
חרף זאת הוא הצליח להצטייר כמנהיגם המתון של הפלשתינים, ובתור שכזה גם עלה בידיו לקיים מגעים שוטפים עם ראשי השלטון בישראל, תוך אמונה שבאמצעותם תיסלל הדרך להשגת זכויותיהם של בני עמו.
אלא שבסך-הכל זו הייתה אשליה די גדולה, ןאבו מאזן, המתון לכאורה, נחשף במלוא מערומיו כקיצוני, כשאין הוא מסתיר עוד את חזונו משכבר הימים לחיסולה המהיר של ישראל, העומדת כל העת כמכשול בדרכו.
ניצחון פירוס
שנים הוא המתין, אך ללא הצלחה, לבואו של הרגע המכונן, שבו יעלה בידיו לעלות על הסוס ולרמוס בתוך כך את שארית כבודה שד מדינת ישראל בעיני העולם. עכשיו הא השיג, כביכול, את יעדו הגדול, כאשר הצליח לגייס רוב קולות לסילוק האפשרות שבה ישראל תחבור למועצת הביטחון של האו"ם.
אלא שהדברים אמורים בניצחון-פירוס בלבד. כי מאחורי הקלעים נחשף, בעצם, אבו מאזן כשנוא-נפשם של מרבית הפלשתינים, הרואים בו את האיש שזמנו כבר חלף, ושאין לצפות ממנו לישועות ונחמות לבני עמו.
האמת היא שכבר שמונה שנים וחצי מחזיק אבו מאזן בתפקיד יושב-ראש - בזמנו הראיס - ללא שום לגיטימציה שהיא, וזאת לאחר שנבחר בצורה דמוקרטית ב-2003. אלא שמאז לא נערכו בחירות, וקשה לדרוש מנשיא שכזה שיואיל להתפטר בשל התבטאות אנטישמית בנושא השואה.
