ביקורו של ראש הממשלה ברבת-עמון בשבוע האחרון (18 ביוני) הוא צעד חשוב נוסף בכיוון הנכון. ישראל צריכה להמשיך לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם ירדן כדי לעקוב ולפקח אחרי האירועים בסוריה, ובעיקר כדי למנוע מהשלטון האירני ושלוחותיו לקבל גישה חופשית לגבול הירדני, בגלוי או בחשאי. ישראל צריכה לעשות את כל אשר ביכולתה כדי לשכנע את ידידותיה ובנות שיחה (ולא רק בוושינגטון!) לסייע בחיזוק הכלכלה הירדנית הרעועה. עם התקרב מועד חשיפתה של "תוכנית השלום של טראמפ", יהיה זה נבון מצד ישראל לבסס ולטפח אינטרס משותף עם הירדנים: הן בכל הנוגע לשמירה על "הסטטוס-קוו" בירושלים - המעניק לירדן מעמד מיוחד, אם כי תחת שלטון ריבוני של ישראל - והן באשר לשליטה הביטחונית בבקעת הירדן. לשם כך תצטרך ישראל להמשיך ולבלוע "עם קורטוב של מלח" את הגינויים החריפים שהיא זוכה להם מירדן בזירה הבינלאומית.
ביקור נתניהו ברבת-עמון מציין אבן דרך חשובה נוספת במאמץ העקבי לבסס עם ירדן קשרים הדוקים המניבים תועלת הדדית. הוא מסמן סגירה סופית ומלאה למשבר שחל בין המדינות בקיץ שעבר. אותו משבר קיבל תפנית מכוערת, למרות מאמציהם של הירדנים לעזור בפתרון בעיית גלאי המתכות בהר-הבית, לאחר שמאבטח בשגרירות ישראל ברבת-עמון ירה למוות בשני ירדנים. המאבטח הורשה לעזוב את ירדן למרות לחצים פנימיים מצד הציבור בממלכה, אבל החיבוק החם שקיבל מנתניהו עם חזרתו לארץ עורר תגובה חריפה מאוד מצד ה
מלך עבדאללה השני. לשגרירת ישראל בירדן, עינת שלאין, שהופיעה גם היא באותה צילום, נאמר שהיא לא יכולה לחזור לרבת-עמון. הקשרים הרשמיים בין המדינות (מעבר לקשרי העבודה השוטפים בין זרועות הביטחון של שני הצדדים) הושהו במידה רבה.
כל זה הוא עכשיו נחלת העבר. באפריל הגיע לרבת-עמון השגריר הישראלי החדש, אמיר ויסברוד, אף מוקדם מהצפוי - בהתחשב במתחים שנוצרו על-רקע ההחלטה של טראמפ להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. מדובר בדיפלומט מוכשר מאוד, אנליטיקן, ואחת מהסמכויות המובילות בישראל למצב בסוריה. עצם מינויו מעיד על מרכזיותה של הבעיה מבחינת שתי המדינות. ואכן, זה היה ככל הנראה נושא השיחה המרכזי בין נתניהו למלך. החששות המוזנים מדיווחי המורדים על היטמעות אפשרית של גורמים אירניים ואנשי חיזבאללה בתוך יחידות הצבא הסורי בדרום סוריה, נותנים משנה חשיבות לשיתוף פעולה הדוק בין גורמי מודיעין ישראלים וירדנים לעבודה משותפת נוכח המציאות החדשה באזור.
הסכם ארה"ב-רוסיה-ירדן שהושג בחודש נובמבר שעבר נועד להבטיח אזורי חיץ "אסורים" לכוחות זרים באזורים הגובלים בירדן. הסכם זה צריך להיות מיושם בקפידה. מעמדה של ישראל כשותפה רביעית סמויה, הגם שאינה חתומה על ההסכם, מאפשר לה לקדם עמדה זו הן מול ארה"ב והן מול רוסיה. בהתחשב בהצהרת הכוונות של ח'אמנאי מ-2014 להפוך את הגדה המערבית "לעזה הבאה", ברור שלגישה אירנית לישראל דרך ירדן יש חשיבות עליונה בתוכניות החתרניות של אירן. סכנה זו מקנה משקל רב אף יותר לשיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לירדן ולהמשך קיומו של דיאלוג אסטרטגי שוטף ברמה הגבוהה ביותר.
חשובה לא פחות יציבותו מבית של השלטון הירדני, שהיה בשבועות האחרונים מטרה לאירועי מחאה והפגנות אלימות נגד העלאת המיסים במדינה. נראה שהמלך הצליח להחזיר את העניינים לשליטה לאחר שנקט בנוהל הרגיל הנהוג בעולם הערבי - לתת לדרג שמתחתיך, לראש הממשלה, לשאת באשמה ולהתפטר. עם זאת, הכלכלה הירדנית נותרה חלשה ורעועה, והמדינה הענייה במשאבים צריכה לתמוך כעת גם בהמוני הפליטים הסורים חסרי הכל. בטווח הבינוני והארוך, הפתרון הוא בהשקעות שיובילו לצמיחה; אבל ברמה המיידית, נדרשת כאן עזרה ישירה.
השלכות חמורות
מדינות המפרץ נושאות היום בנטל המלחמה בתימן, הצורך לסייע למצרים והמתחים מבית, ואפשר להבין מדוע פחתה מחויבותן לירדן. עם זאת, יש להזכיר להן את תפקידה החיוני ואת חשיבות מעמדה הגיאופוליטי של ירדן. ישראל יכולה, וצריכה, לתמוך באספקת המים שהובטחה לירדן, ואף מעבר לכך, למרות הקושי הנובע מן הבצורת המתמשכת. ידידיה של ישראל בקונגרס האמריקני ובני שיחה בבירות אירופה צריכים להגדיל את הסיוע לירדן. קרן המטבע הבינלאומית צריכה לשקול מחדש את דרישותיה במישור הפיסקלי. אם תידחף הכלכלה הירדנית אל מעבר לצוק, עלולות להיות לכך השלכות חמורות.
בינתיים יכול המלך עבדאללה למלא תפקיד מרכזי בשלבי ההכשרה האחרונים לפני חשיפת "עסקת השלום" של טראמפ. ייתכן שלמעמדו תהיה השפעה מעצבת, בהינתן סירובה העיקש של המנהיגות הפלשתינית לעצם ההידברות עם הצוות של טראמפ. בהקשר זה יכולה ישראל לקצור רווחים משמעותיים מתיאום שקט של אינטרסים משותפים עם ירדן, הן במונחים של השגרה הביטחונית העתידית בבקעת הירדן (שאף אחת מהמדינות לא מעוניינת לראותה כשטח פתוח לחדירת גורמים עוינים), והן, באופן זהיר יותר, בירושלים עצמה.
מבחינת ירדן, מה שמכונה "הסטטוס-קוו", בהר-הבית, המעוגן בהסכם השלום הישראלי-ירדני מ-1994, הוא ערובה למעמדה של משפחת המלוכה באחד המקומות הקדושים ביותר לאיסלאם. מאז סולק בית המלוכה ההאשמי ממכה ומדינה בעקבות כיבושן על-ידי משפחת המלוכה הסעודית ב-1925-1924, הוא רואה בשליטת הוקף ברחבת ההר עדות אחרונה ויקרת ערך לתפקידו הייחודי בהיסטוריה המוסלמית.
ישראל, כריבון בירושלים, יכולה להבטיח לו מעמד זה. היא מחויבת לכך בהסכם השלום. אבל למחויבות זו יש מחיר. על ממשלת ישראל להמשיך ולקחת בחשבון את הרגישויות הירדניות בכל הנוגע לתפילה יהודית על הר-הבית ולפעילויות אחרות של אלה המבקשים להחזיר עטרה ליושנה. המדיניות הישראלית משקפת חששות אלה, והממשלה אכן נמצאת בדיאלוג רציף עם הירדנים בעניין רגיש זה. עם זאת החשיבות שמייחסים הירדנים לשמירת הסטטוס-קוו היא גם דרך לרמז על מה שהם לא יכולים לומר (וכנראה גם לעולם לא יאמרו) בריש גלי, והוא ש"עסקה" שתעביר את הר-הבית והאגן הקדוש לריבונות פלשתינית תסכן גם את ישראל וגם את ירדן. יש סבירות גבוהה מאוד להניח שתרחיש כזה יגרום להשתלטות קיצונים איסלאמיסטים על השטח, אפשרות שיהיו לה השלכות אדירות על עתיד האזור כולו.
ישראל לא צריכה ולא אמורה ללחוץ על ירדן להביע עמדות אלה בפומבי, אולם במאמצים לגבש עמדה ערבית שתקבל בברכה את היוזמה של טראמפ, יכולה ירדן למלא תפקיד שקט אך משמעותי. לישראל יש אינטרס להבטיח שזה ייעשה בהקשר של או כלל-ערבית יציבות פוליטית וצמיחה כלכלית. מאז 1970, למעשה, יש לירדן חלק בעומק האסטרטגי של ישראל באזור. היבט זה קורא לחשיבה צלולה על המשך הדרך. למרבה הצער, ירדן מצטרפת באופן קבוע לכנופיית השיסוי הערבית בדיוני האו"ם והתקשורת הירדנית בדרך כלל נוטפת ארס בכל הנוגע לישראל, אבל אל להם להיבטים אלה להעיב על שיקול הדעת האסטרטגי הנדרש בשעה זו.
מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.
