כזב החיפזון מול העולם הערבי

בתעמולת הבחירות של ארדואן הופיע הפניקס, עוף החול שנשרף וקם לתחייה מאֶפרו. זה סמל רב עוצמה של תחייה, המופיע גם במקורותינו. הנמשל ברור: ארדואן רוצה לחדש את ימי הח'ליפות האיסלאמית - שהתמוטטה במלחמת העולם הראשונה וקברה את האיסלאם למאה שנים. ארדואן רואה עצמו כמין סלאח א-דין חדש. לכן הוא לא מסתפק בארצו, אלא פועל להשיג שוב שליטה ונכסים בירושלים. המאבק עם האיסלאמיסטים אינו מתמצה באינטרסים כלכליים, גאוגרפיים, מדיניים או צבאיים. הוא יושב על הר געש פעיל של מיתוסים קדומים, אמונות, טקסטים מקודשים ובעיקר דת אחרת הטוענת שירשה אותנו כדת הלגיטימית היחידה. חלקנו מכירים במשהו את רעיון החילופין בנצרות - "תיאולוגיית ההחלפה" - שלפיו, כאשר היהודים דחו את משיחיותו של ישו, הפרו את הברית עם אלוהיהם. בתגובה, כרת האל "ברית חדשה" עם אלה שכן קיבלו את ישו למשיחם (ובעצם לאלוהיהם). מאז, הכנסייה היא עם ישראל החדש ("ישראל שברוח"), והנוצרים הם "העם הנבחר", בעוד היהודים נותרו רק צאצאים ביולוגיים של בני ישראל המקראיים ("ישראל שבבשר"). במאה האחרונה התערער הרעיון הזה, עד שבחלק מהעולם הנוצרי הוא בוטל (בתוך הזרם האוונגליסטי), ובחלקו הגדול רוכך מאוד: ישראל חזרו למעמד "העם הנבחר", או מכונים "האח הבכור" וביטויים נוספים.

מכל מקום, מעטים יודעים שרעיון דומה של חילופין נמצא גם באיסלאם. אומנם בסורה השנייה נאמר: "בני ישראל, זיכרו את החסדים שהענקתי לכם, עת בחרתי בכם מכל העמים", אבל מעט לאחר-מכן, בסורה החמישית, נאמר: "זה היום שבו דוחי הדת איבדו כל תקווה בדתך, אך אל תירא מהם כי אם תירא ממני; זה היום שבו השבחתי למענך את הדת להשלים את טובתי עליך, כי לך בחרתי את האיסלאם כדתך". בפירוש המסורתי, במהדורה הסעודית, נכתב: "וכך הטיעון על בחירתם של ישראל בא לידי מיצוי וסיום באופן מופלא, ואנו צועדים עתה לטיעון המציג את הערבים כמחליפים וכמייצגים את מורשתו הרוחנית של אברהם". מכאן התפיסה שאברהם היה מוסלמי קדום שהקים במכה יחד עם בנו ישמעאל את הכעבה כבית תפילה מוסלמי לעבודת האל. במסורת שאחרי הקוראן, העקידה שאברהם עוקד את בנו, היא עקידת ישמעאל ולא יצחק, שמצוינת בחג הקורבן, עיד אל־אד'חא, אחד משני החגים החשובים באיסלאם. מפה האשמת היהודים, כמי שזייפו את התורה, ומתוך קנאתם, ייחסו את העקידה ליצחק. החומרים על תיאולוגיית ההחלפה המוסלמית רבים. אפשר להבין, אפוא, את מקומו של מסגד אל-אקצה על הר-הבית. דווקא שם. הנוצרים השאירו את המקום בחורבנו במשך מאות שנים, כראיה להעברת הבכורה הדתית אליהם. אבל המוסלמים בנו את בית יראתם על חורבות מקדשנו כהצהרה עקרונית: הם הממשיכים החוקיים של דת האמת. המלחמה הפוליטית־מדינית כיום על ירושלים בכלל, והר-הבית בפרט, נוגעת בנקודה העמוקה הזאת: שאלת הבכורה הדתית. סוגיית הריבונות המדינית אינה סוגיה פוליטית גרידא. גם אנשים בחייהם הפרטיים אינם מחשיבים את הדת, מוכרחים להבין את המשקל האדיר של הסוגיה התיאולוגית, המכתיבה את הנושאים הפוליטיים והמדיניים שהם רק משניים ביחס אליה.

משום כך, ניסיון לפתור את הסכסוך בינינו לערביי האזור, מבלי להתייחס לתשתיות העומק הדתיות, ייכשל, כפי שנכשלו כל הניסיונות לפשרה במאה השנים האחרונות. צריך לזכור שההתרחשות הפוליטית היא רק קצה קרחון של תופעות כבירות יותר הקשורות לאותה תיאולוגיית החלפה. המאבק על הארץ הוא מאבק על הבכורה הדתית. האיסלאם ביקש להשתלט על כלל הסמלים של העם היהודי, ובכלל זה הארץ המובטחת, שמופיעה בקוראן עצמו ככזאת. דווקא משום כך, ריבונות מוסלמית עליה תבטא באופן ברור את המהפכה הדתית ותשלים את התייצבותו של האיסלאם כיורש החוקי היחיד של דת אברהם. הניסיונות לייצר משא-ומתן ברוח מערבית, כפי שצרפת ואנגליה למשל עשו לאחר מאות שנות איבה, הוא ניסיון להפגיש בין קווים מקבילים. מונחי היסוד של העולם המערבי שונים ממובנם בעולם הערבי: זמן, אדמה, שלום, הסכם, הפרה של הסכם, חוק המדינה מול חוק השבט, שלטון העם, זכויות אזרח, מיעוטים ועוד.

העולם המערבי, ובתוכו העם היהודי, עבר תהליך מהפכני באלף האחרון, במיוחד במחציתו השנייה. הן הנוצרים והן היהודים ביצעו כלפי המסורות המקודשות, מה שפרויד כינה בהקשר אחר "רצח אב": מהפכת החילון, ביקורת הטקסטים המקודשים, בחינת הרעיונות הדתיים בהשוואה לרעיונות חילוניים על טבע האדם וזכויותיו, על מקומה של המדינה, החברה, המסורת, המודרנה ועוד. אלה לא הגיעו עדיין אל העולם המוסלמי־ערבי. האביב הערבי אולי התחיל להניע תהליכי עומק איטיים, אבל לא היה מהפכה. כל זמן שהעולם הערבי שבוי בדוקטרינות הדתיות הקפואות של האיסלאם, ולא מעז להעמיד אותן במבחן הזמן - אנחנו רק משלים את עצמנו, שאפשר להגיע איתו להסכם אמיתי ולהשלמה עם קיומנו. אינני מדבר על מנהיגים פוליטיים, או אינטלקטואלים ספורים, אלא על הציביליזציה המוסלמית בכללותה.

באפריל דיבר האינטלקטואל המצרי-גרמני, אחמד עבדל סאמד, על התנאי העמוק שבלעדיו לא יתחולל השינוי בעולם הערבי. דבריו דומים להפליא לדברים שמשכילים יהודים כתבו לפני 250 שנה: "לא יכולה להיות נאורות (או: "השכלה") ללא התנגשות אדירה עם המורשת (הדתית)". הוא מונה את עקרונות הנאורות - חופש, זכויות אדם, סובלנות דתית ופוליטית, פלורליזם ועוד. "כל העקרונות שהזכרתי אינם קיימים או מסורסים באיסלאם". והוא ממשיך: "יש פתרונות נאורים, ופתרונות משפטיים", המנסים "לרַצות את האיסלאמיסטים", אבל זו "רמייה גדולה". את הניסיונות האלה מכנה סאמד "ניתוח פלסטי בגוף מת; צביעה של קירות בניין על סף התמוטטות". והוא דוחק בשומעיו: "הכרחי להתעמת עם אבותינו, ועם הטקסטים הדתיים שלהם. עלינו לפתוח את הבעיות המורכבות פעם אחת ולתמיד... (אבל) בכל פעם שאנחנו מנסים להשתחרר קדימה עם מחשבותינו... אנחנו נמשכים בחזרה (אל נקודת המוצא) על-ידי פחדינו, הטאבו, האיסורים והפחד להיענש... לא יכולה להיות נאורות היכן שיש פחד!" אלו קולות מרעננים, אבל בדידותם מעידה שנכון לעכשיו, אין עימות פנימי בעולם המוסלמי עם המורשת הדתית ועם המיתוסים. המחשבה שאפשר לשנות תפיסות יסוד בהינף הסכם (אוסלו?) או נאום (קהיר?) - ולהגיע למצב מדיני וחברתי חדש "עכשיו" - היא נאיבית במקרה הטוב, ופושעת במקרה הרע. שורש הכישלון נעוץ בחוסר הסבלנות כלפי תהליכים, באי הכרתנו בכזב החיפזון, בלשון משורר תהילים: "אני אמרתי בחופזי - כל האדם כוזב".