רצח במשפחה - איפה המסר?
20 שנה עברו מאז הרצח המזעזע של אורה בלייכמן ואִמה הקשישה, וחטיפת הבן איתי, בידי בן הזוג המדען ד"ר עמירם הוכברג. אולם מאז כמה דם זרם בנהרות ארצנו הקטנה, ולא רק בחזית הצבאית והביטחונית, אלא לא פחות בחזית הבית, האמוּר להיות כמיטב המסורת המשפחתית, מבצרו של האדם.
אך למרבה הצער למרות ריבוי מקרי הרצח במשפחה, שהפכו כבר לחלק כמעט בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית היומית, והכתובת הזועקת בבתים ועל קירות הרשויות במדינה, הן מגלות במידה רבה אוזלת יד, ודומה שהלֶקח כלל לא נלמד גם לקראת הֶעשור השני של המילניום. עדיין לא תמיד במשפחה, במשטרה, בשירותי הנפש והרווחה יודעים די לקרוא נכון את המפה האלימה - לא מאבחנים ולא מזהים את הפצצה המתקתקת מתחת לאף של האישה והילדים מהבעל וּמהאב המסוכן. לפעמים גם אין תיאום בין הרשויות, והסוף המר החרוט בדם הנרצחים מי ישורנו. עד מתי דמם יהיה הפקר?
כשר אבל מסריח
עיזבו את התלונות על הטרדת נשים, שח"כ אילן ברושי מכחיש. בואו נתחיל מהתחלה. מה עם המעשה המגונה שביצע ח"כ אילן ברושי בפומבי בחברת הכנסת
איילת נחמיאס-ורבין שלמרבה הפלא זכה כמעט להשתקה מקיר לקיר בכנסת, וּבמיוחד במפלגתו
המחנה הציוני, שהתייצבת מאחוריו ותמכה בו וּבהמשך כהונתו הפרלמנטרית?
עורך דינו,
אילן בומבך, טוען שהמעשה הוא חוקי ואינו בגדר עבירה פלילית. אם כך זו בושה לספר החוקים הישראלי. אולם גם אם הדבר כשר מבחינה משפטית, הרי הוא מדיף ריח רע. נכון שהנפגעת סלחה לברושי. אולם האם מדובר בפגיעה אישית בלבד? מה עִם הפגיעה המוסרית של ערכי הכנסת והחברה? זה רק מעיד על הרמה המוסרית הירודה בפועל של מפלגת העבודה והכנסת בכלל.
בהתחשב בכך שמדובר בפרלמנט הישראלי של נבחרי העם, האמור לייצג נורמות מוסריות גבוהות וּלשמש דוגמה וּמופת לציבור כולו, צריך להשעות את ברושי מתפקידו, אם הוא עוד, כפי שנראה, לא הבין בעצמו שעליו להתפטר.
קח-לון
מכירים את משל העורב? אז ככה: ביום בהיר אחד נמאס לעורב מנוצותיו השחורות והוא החליט שהוא רוצה להיות ציפור ססגונית. מֶה עשה? גזר אותן, וּבסתר תלש מכל הציפורים נוצה צבעונית אחת שהדביק לגופו, עד שהתמלא והיה עטור בשלל נוצות צבעוניות. אולם בעוד הצפרים לוטשות עיניים לציפור המוזרה, לפתע נשרו כל הנוצות המודבקות מהעורב והוא נותר קרח מכאן וּמכאן.
כלפי מה דברים אמורים, עוד לא ניחשתם? איך לא, כחלון, שר האוצר. האיש לא בוש וגנב הישגים וּקרדיטים משָׂרים אחרים כדי לנכסם לעצמו בקמפיין הבחירות הענק שלו, השלישי במספר, המתנוסס מעל שלטי חוצות למטרות אלקטורליות, וּממומן כמובן מכספי ציבור. נכון הוא לא המציא את השיטה. קודמו ג'וניור לפיד הוריש לו אותה בנדיבות.
בראיון ברדיו אף הגדיל לעשות, וּבאופן מגלומני הציג את עצמו כשר האוצר הטוב ביותר וּבעל ההישגים חסרי התקדים בתולדות המדינה, בניגוד לעוּבדוֹת. הוא רק שכח שאין הנחתום מעיד על עיסתו, וכי אל יתהלל חוגר כמפתח. כשזרים לא היללוהו, הילל את עצמו. מי שבעל הישגים, הם מעידים עליו ואין צורך ביחסי ציבור ובכרזות תעמולה דמגוגיות וּמנופחות. כן, ולא שכחנו: מה עם הדיוּר?
