עם כל הכבוד לעברו הצבאי של אמל אסעד, שמצטייר כאחד הכוחות המניעים את הזרם המיליטנטי של מחאת הדרוזים, כלל אינני בטוח ש"החשבון" שהוא מנהל כיום עם צה"ל ומדינת-ישראל, מעוגן בטובת העדה הדרוזית ולא בחשבונות העבר של אסעד כפרט עם הממסד הישראלי.
1
מכל מקום, גם אם הכוונה טהורה והאמת חייבת להיאמר, שיש יש ממש בפעילות החיובית של הקהילה הדרוזית בחברה הישראלית בכלל ובשירות בכוחות הביטחון בפרט, חייבים לשים סייגים על חופש ההתפרעות שגורמים בעדה מתירים לעצמם בוויכוח הנוכחי. ניסיון ההתערבות שלהם בקביעת זכותו של העם היהודי להגדיר את מדינתו - מה שעושה בפועל חוק הלאום -
היא בלתי נסבלת. זהו קו אדום שאין להניח לדרוזים או לכל מיעוט אחר ולכל גורם פנימי או חיצוני להתערב בו; גם לא ארה"ב!
חוק הלאום איננו עוסק בדרוזים, או בסוגיות הזכויות של אזרחים ישראלים כיחידים - יהודים או לא יהודים. הוא עוסק בזכות הקולקטיבית של העם היהודי "להיות ככל עם חופשי במדינתו הריבונית..." (מגילת העצמאות).
שירות בכוחות הביטחון איננו ייחודי לדרוזים. צ'רקסים, בדואים, ערבים נוצרים ואחרים, הם מיעוטים שבניהם משרתים בכוחות הביטחון הישראלים - מי יותר ומי פחות. גם במגזר היהודי לא כל הקבוצות תורמות לשירות הלאומי והצבאי תרומה שווה, ואפילו בקרב הדרוזים - לא הכל מקשה אחת. בל נתבלבל.
כאשר עולה נושא השירות לדיון בקונטקסט שאותו מעלים עתה חלק מבני העדה הדרוזית, כשהם משתמשים בשירות "כקרדום לחפור בו", הדבר אומר דרשני ומעורר שתי שאלות: א. האם השירות כאזרחים "שווי זכויות" הוא שירות על תנאי? בבחינת תתנו - תקבלו; לא תתנו - לא תקבלו. ב. האם ראוי להמשיך בשירות מסוג זה בצה"ל אם הוא שירות על-תנאי?
צריך לשים לב שכאשר הופכים את המשוואה הנ"ל, מתקבלת מציאות שאף אזרח לא יסכים לה ובכלל זה הדרוזים, לאמור: תשרתו - תקבלו זכויות; לא תשרתו - לא תקבלו.
זכויות וחובות הם רחובות דו-סטריים, שהתנועה בכל אחד ממסלוליהם, אינה תלויה בזו שבמסלול המקביל. זכויות ניתנות מתוקף השוויון האזרחי הפרטי בכל ולכל. חובות מוטלים מתוקף החוק, שנחקק ע"י הריבון ומחייב את כל האזרחים, בנוסף על התחייבותם למדינה כאזרחים, בעצם הסכמת לקבלת האזרחות. סוגיות אלה אינן מובהרות די הצורך בחוקי היסוד של מדינת ישראל וצריך לתקן זאת.
חכמולוגים מציעים לאמץ את מגילת העצמאות, או חלקים בה - כל אחד והתמהיל הנראה לו - ולהפכם לחוק הלאום; זהו אבסורד. הניסוח של מגילת העצמאות הוא ניסוח דקלרטיבי וטוב שכך. היא איננה חוק, היא הצהרת כוונות. חוק צריך להיות מנוסח בצורה אופרטיבית.
את ה"פלונטר" שנוצר בין הפרשנויות השונות של מגילת העצמאות בסוגיית הריבונות היהודית במדינת הלאום היהודי, בא לפתור חוק הלאום. באותה מידה נפתרו כבר סוגיות אחרות בחוקים אחרים ומה שטרם נפתר יפתר באלו שעודם בדרך. תטיב מדינת ישראל לעשות אם תאיץ את תהליכי החקיקה של חוקי היסוד ותסדיר בכך תשתית חוקתית שלימה לקראת הפיכתה לחוקה.
השאלה השנייה, ב' לעיל: האם לא הגיע הזמן לבחון אופרטיבית את שאלת היותו של צה"ל צבא חובה, או שיש להפכו לצבא מקצועי, מתעוררת גם בשל התגובה הדרוזית, אבל לא רק בגללה. תופעות נוספות לא מעטות דוחפות מגמה זו ובכללן: רמת הביצוע, המשמעת המבצעית, השותפות הכללית בנטל, טיב המקצוענות הצבאית, הכשירות לשירות משמעותי, רמת הפיקוד והיעילות בכל תחומי הביצוע. תרומה נוספת לסוגיה זו תורמת העובדה שצה"ל אינו מגייס בפועל קרוב ל-50% מהמתייצבים לשירות בכל שנתון. אי-גיוס נובע מטעמי כשירות, "נוחיות", צורך מול גודל השנתון, עלות הגיוסים, הרכב המתייצבים ועוד. הוא גם משחרר משירות מילואים חיילים רבים, בגילים נמוכים בהרבה מהגיל הנומינלי בן הם יכולים עדיין לשרת. הדבר גורר השקעות רבות בהכשרה צבאית שאיננה מנוצלת בפועל.
בעבר נועד הגיוס לצבא גם לשרת מטרות לאומיות בתחום הקליטה, ההשכלה, לימוד מקצוע, חינוך לאומי והיכרות עם ההווי והמנטליות הישראלים. נשאלת השאלה אם טרם הגיע הזמן להעביר משימות אלה למשרדים הממשלתיים האזרחיים ולרשויות שונות בתחומי החברה האזרחית. שירות צבאי אינו מסגרת לרכישת זכויות, אלא מקום לביטוי המחויבות האזרחית למדינה וצרכיה, בראש וראשונה הצורך להגנה עצמית אפקטיבית.
במדינה שכבר אינה פוסעת את צעדיה הראשונים כמדינה עצמאית, אין צורך להכשיר כוח אדם לתפקידים בכירים בשוק האזרחי, דווקא במסגרות הצבאיות. ראשית, זו אינה הכשרה מושלמת ושנית הגיע הזמן להקטין את "הזנב" של משוחררי צה"ל בכירים, שאינם מצליחים להשתחרר מעברם הצבאי גם כשהם "משרתים" באזרחי זמן שווה או ממושך יותר מזה ששרתו בצבא. למערכת חלופית זו השלכות כלכליות לא מעטות שאינני בא לפרטן כאן. הסוגיה היא לא מה בדיוק לעשות, היכן ומתי, אלא האם לא "איבדנו 'קצת' את הצפון", בהבחנה בין שירות צבאי אמיתי לצרכיו הייעודיים הנכונים ובין שירות צבאי לצרכים "לא נכונים".
על מדינה תקינה החובה להעניק לא רק חופש ביטוי לפרט, אלא גם לקיים ולשמור את זכויותיהם של כלל האזרחים שסביבו. לשם כך חובה לקיים חקיקה אפקטיבית, שיפוט יעיל ורציונלי ואכיפה חסרת-פשרות. בישראל, היבטים אלה הופכים לאחרונה למבחנים מרכזיים, מול ניסיונות סקטוריאליים להשליט את משטר הרחוב האנרכיסטי כדרך עיקרית לניהול השיח הציבורי, לצד רשתות תקשורת חסרות מעצורים. במבחנים אלה חוזרת ישראל ונכשלת חדשים לבקרים.
לצערי, מחאת הדרוזים נראית בעיקרה כמחאה מוזמנת. פער העמדות בעדה בין הוותיקים, המנוסים והאחראים לבין הצעירים הנמהרים והקיצוניים, חד וברור. כך התחולל "האביב" הערבי באזור וכך כרעו ונפלו כל מי שלא הבינו את "משפט השכל הישר וגבולות ההיגיון". דברי אלה כנראה יכעיסו לא מעטים - חלק על שום אי-הסכמה אמיתית ואחרים מפני שאינני שייך לרובד הפוליטי והאידיאולוגי שלהם.
היסודות השליליים קיימים ברבות מתנועות המחאה החברתיות והפוליטיות. יסודות אמת ועולם מציאותי, הם תנאי לכך שמחאה תהיה לגיטימית. בעולם של מציאות מדומיינת, אמת היא לרוב גורם "מפריע".
2 מעניין לשים לב לכך, שדווקא אלה שהגורל התאכזר אליהם הכי הרבה: נכים, זקנים, חולים, ערירים, ניצולי שואה וכ"ב, מחאותיהם אינן "סקסיות" וקולותיהם אינם נשמעים במיוחד אצל "אבירי הזכויות". תופעה זו מכונה בעברית צחה - צביעות.
מחאת הדרוזים הופכת במהירות למסע סחטנות פוליטית נגד המדינה. ככל שמקצינות העמדות מחריפה הבעיה. אל להם לסחור בקיום חובות האזרח לשם השגת זכויות המגיעות להם בגין היותם אזרחים.
בניית שם טוב היא תהליך ממושך; שבירת כלים היא תהליך קל ומהיר; תיקון השבר - ארוך וקשה יותר מעצם בניית השם הטוב.
חייבים לומר לדרוזים: אתם רוצים למחות - זכותכם, אבל הזהרו בדבריכם; לא הכל כשר! אם תהפכו לשלוחת האופוזיציה, תזכו ליחס של מטרד אופוזיציוני. אל תניחו למי ששיקוליהם אינם טהורים לחלוטין להוליך אתכם שולל - לא לאנשים מתוך העדה ולא לאנשים מחוץ לה (דיסקין, כמשל שלילי לדוגמא).
יש מי שמשתעשעים ברעיון פסילת חוק הלאום ע"י בג"ץ. אלה לא הבינו את מהות מהלך החקיקה ומטעים "מאמינים תמימים". אם תסתמן מגמה בלתי אחראית כזו, חובה על הכנסת להודיע כי ניסיון לפסול חוקי יסוד, יביא להכנסתו בחקיקה של סעיף מבוא כולל לכל חוקי היסוד, שיאסור על בג"ץ לפרש חוקי יסוד. תיקון בחוקי יסוד ייעשה רק ע"י המחוקק, לפי הכללים הקבועים בחוק עצמו. ככל שמתרבים חוקי היסוד ומקיפים יותר תחומים מחיינו, קטן הצורך לפרש בעלמא סוגיות מעשיות, והפרשנות של בג"ץ היא לחקיקה רגילה, מול חוקי-היסוד של מדינת ישראל.
לסיכום:
בשום אופן אין לשנות את חוק הלאום. לאחר שיבחן בפועל במשך שנה-שנתיים יתוקן במידת הצורך במהלך חקיקתי כתיקון החוק.
אין להכנע לסחטנות הדרוזית, או לכל סחטנות סקטוריאלית אחרת. מוצע לדרוזים
להחזיר את "קרדום המלחמה" שלהם לנרתיקו, ולהפנים היטב שלא לחזור ולהוציאו משם.
"לא כל יום פורים" ולא תמיד תתקבל התלהמות אנטי-יהודית או אנטי-ישראלית בהבנה ובהתחשבות - ופחות מכל מצד שותפים לדרך.
