צריף בן-גוריון - מקום מגורים או מניפסט פוליטי

במאי 1953, ירד בן-גוריון בשיירה צבאית ומלווה על-ידי אלוף הפיקוד משה דיין, לראות בפריצת "מעלה העצמאות" בכביש החדש לאילת. בדרך ראה בן-גוריון צריף ומספר אוהלים. הוא עצר את הרכב, ירד ושוחח עם תושבי המקום. הם סיפרו לו כי הם קבוצה של צעירים (יושבים כשנה במקום והם מונים 15 איש) אשר נלחמו על המקום במלחמת העצמאות, והם סבורים כי לא די להילחם עליו אלא יש להתיישב בו. בן-גוריון התרשם מאוד גם מהעובדה כי התושבים אינם שייכים לתנועה התיישבותית מסוימת ואינם מזוהים מפלגתית. לאחר מספר ימים התקבל בשדה בוקר מכתב מראש הממשלה ובו כתב: "בסוף שנת 1953 חזרתי מאילת לירושלים ופתאום ראיתי בעוברי משהו עכשיו "שדה בוקר" מספר צעירים וצעירות ואוהלים אחדים.. שאלתי הצעירים מה הם עושים פה... נלחמו בסביבה זו במלחמת העצמאות ואמרו להם שלפני 2,000 שנה היה פה יישוב. החליטו להקים פה יישוב. דברים אלה לקחו את ליבי כי ידעתי היטב המצב בנגב שיש בו אומנם אדמה אבל היא מלוחה ויש פה להתחיל הכל מחדש. החלטתי בליבי (לא אמרתי זאת לנוער שנמצא פה) שאצטרף אליהם לשנה-שנתיים, כי זה האידיאל שמשך אותי לארץ - להתחיל הכל מחדש בעבודה עצמית... ". ראוי לזכור שבן-גוריון הכיר כבר בתקופה זו את עברונה ועין רדיאן כסוג של מצפים-תחנות ניסוי-היאחזויות שקמו בערבה ואולי ציפה " ששדה בוקר" תלך בעקבותיהם.

לאחר זמן מועט כתב בן-גוריון למזכירות שדה בוקר מכתב בקשה להצטרפות ונביא כמה שורות: "ותסלחו לי אם אומר, שלא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה בוקר [...] לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים [...] אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה [...] ב-1953 התפטר מתפקידיו כראש ממשלה ושר ביטחון והצטרף עם רעייתו פולה "לשדה בוקר" ישוב זעיר ומרוחק בנגב. צעד זה היה להפתעה גדולה לרבים היות שבעיותיה של המדינה הצעירה בכל הקשור לעלייה, ביטחון ואי שקט בגבולות, התיישבות ומעמדה בעולם ליוו עדיין את המדינה הצעירה. בן-גוריון לא פרט את הסיבות לעלייתו (כפי שהקפיד לומר, בניגוד ל"ירידתו") ל"שדה בוקר". במכתב ההתפטרות שמסר לנשיא המדינה בן-צבי בנובמבר 1953 כתב דב"ג: "זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום...". חברים חוקרים ואנשי שלומו העלו מספר סיבות כאפשריות: הצורך להשתחרר מהמתח העצום שהיה כרוך בתפקידו כראש ממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה; או שמא אדרבה, דווקא חוסר המתח וההתעסקות בעניינים פוליטיים במקום במלחמות ומבצעים גדולים שבן-גוריון נאלץ להתמודד עמהם בתקופה זו; הרצון לקדם את ההתיישבות בנגב על-ידי דוגמה אישית; צעד דרמטי אחרון שנועד לסחוף המונים לנגב לאחר שניסיונותיו הקודמים, כגון הניסיון להקים תנועת המונים שתפריח את השממה, נכשלו; געגועיו לתקופת עבודתו בחוות סג'רה בצעירותו. לחבריו בקיבוצי "האיחוד" אמר כי נטל שמירת השיתוף והשוויון הוא כבד מדי ומעיק והעקרון החשוב באמת הוא ההתיישבות והעבודה החקלאית. בוועדת הקבלה של הקיבוץ החליטו לקבלו ברוב של שבעה נגד אפס מתנגדים. את יחסם הדו-ערכי של החברים לבן-גוריון ופולה בטאה אז המזכירה אביבה פופר: "בדקנו יחד את הצריף ופולה אמרה מה הם צריכים". לאחר בדיקה הוחלט להרחיבו עד 100 מ"ר, שטח שהיה גדול ביחס לבתי החברים הצנועים במשק הזעיר ועלול היה להפר את השוויון אך נראה להם כהכרחי. הסבירה פופר: "הוא (בן-גוריון) היה אומנם חבר מן המניין אבל בכל זאת חבר מיוחד".

יצחק נבון מזכירו סיפר כי יום אחד הושיט לו דב"ג ציור מלבני ובתוכו קו. לשאלת נבון ענה: "אני רוצה שיבנה לי בשדה בוקר צריף שיראה כך: ספריה, מטבח, וחדר שינה. שני שלישים ספריה ושליש כל היתר". ואכן בצריף שהוכשר למגוריהם, הוכנו לבן-גוריון ורעייתו חדרי שינה נפרדים וחדר עבודה גדול ובו ספרייה המכילה מקום לאלף ספרים. בן-גוריון סיכם עם חברי הקיבוץ שיעבוד 4 שעות ביום ויוכל להקדיש את שאר זמנו לקריאה וכתיבה. העבודה הפיזית הייתה קשה לו ולכן הוחלט לשבץ אותו לעבודה בדיר עם הטלאים. גם שם התקשה ואז עבד באיסוף נתונים מטאורולוגיים. הוא נהג לצעוד פעמיים ביום למרחק 4 קילומטרים בכל פעם, ואכל פעמיים ביום "קוץ'-מוץ'" - תערובת בריאות חסרת טעם שהכינה לו פולה. בן-גוריון השתתף לא פעם במסיבות ואירועים ואף הצטרף לשירה בציבור בעת מסיבת חנוכת החדר-אוכל החדש. בינואר 1954 יזם דיון בענייני הובלת המים לשדה בוקר והגדלת המכסה לחקלאות בהשתתפות שר הפיתוח ואחרים. ותיקי רביבים ויריביו הפוליטיים "מהקיבוץ המאוחד" יצאו מאוכזבים מהדיון לאחר שבן-גוריון האשימם כי הם רוצים מים יקרים לנגב כדי לגדל את גידולי הצפון. בעקבות שהייתו בשדה בוקר ביקש דב"ג משמעון פרס לקדם את הקמת הנח"ל; הוא נענה לבקשת חברי היאחזות עין רדיאן שביקשוהו למנוע מפרס את חיסול ההיאחזות. כן ביקש מלוי אשכול לקדם את צינור המים הרחב לשדה בוקר ותבע מיוסף ויץ לקדם נטיעות והכשרת קרקע על-ידי הקק"ל בקרבת הקיבוץ. בחגיגות החמש לקיבוץ בירך בן-גוריון את חברי הקיבוץ שלא שעו לעצות המומחים ולמדו את שיטת עצירת המים של הנבטים; לדבריו הם היו ראשונים לכריית מחצבים במכתש רמון והתעקשותם לגדל עצי פרי בניגוד לעמדת משרד החקלאות ותחנת הניסיונות ברחובות הוכיחה עצמה.

בן-גוריון שהה "בשדה בוקר" כ-14 חודשים עד ששב לתפקיד שר הביטחון (בפברואר 1955) ומאוחר יותר לראשות הממשלה (נובמבר 1955) אך עם זאת ביתו נותר במדבר. הוא היה מגיע לחגים, ימי הולדת ולחופשות. למרות שלא נשא בתפקיד רשמי, שימש ביתו מקום עלייה לרגל למדינאים ואנשי ציבור רבים. כמו-כן ניסה בן-גוריון לרתום את העם למשימות הלאומיות שלא במסגרת ממשלתית. הוא פעל להקמת תנועת נוער ממלכתית, "חזית הנוער", שתכוון את הנוער לקליטת עלייה ולהתיישבות בנגב במסגרת הגדנ"ע והנח"ל. בן-גוריון יצא לכנסי נוער במקומות שונים בארץ, שהמפורסם שבהם התקיים בשייח' מוניס (כיום אוניברסיטת תל אביב) בקיץ-1954, ובו השתתפו תלמידי כיתות י"א וי"ב מכל הארץ. בן-גוריון קרא לנוער להירתם למשימות הלאומיות של התקופה: קליטת עליה והתיישבות, בעיקר בנגב. ברם, תגובתו של הנוער, ושל העם כולו, הייתה אדישה, ולא הייתה היענות לקריאותיו אל העם לבוא אל הנגב בהמוניו.

פולה אשתו הפתיעה את בן-גוריון וסירבה להישאר בגפה בתל אביב. היא עברה "לשדה בוקר" שהפך לה לבית והשתלבה במקום ובחיי החברה יותר מבעלה. על הקמת הצריף שלהם היו אחראים אנשי "סולל בונה" שפולה פיקחה עליהם. במכתב לגאולה בתו מסוף דצמבר 1953 תיאר בן-גוריון את הצריף: "...יש גם חדר אורחים, ואימא מכריחה הבחורים לנשול נעליהם בפתח...לבסוף חדר העבודה שלי שבו גם הספרייה. כשהגנרטור פועל - יש הארה והסקה חשמלית. הגנרטור...מתחיל...בשעה 430 אחה"צ עד שש בבוקר בערך. ...יש גם מטבח ...על גז ומקרר המוסק על נפט. ואם לא מרוצה ממנו.." בתקופות שפולה עלתה לצפון, סבל בן-גוריון בדידות וכתב לה בגילוי לב על חסרונה. ילדים רבים ובני נער כתבו לבן-גוריון ושאלו אותו לצעדו והוא ענה אישית בכתב ידו לכל ילד וילד בהסבר העיקרי כי המעבר ל"שדה בוקר" נעשה כדי להתחיל הכל מבראשית.

בין לילה הפך "שדה בוקר, הישוב הקטן, למרכז לעלייה לרגל לחשובי המדינה ולגדולי העולם. בדרך כלל הייתה אישיות גדולה וחשובה מהעולם הגדול מגיעה לפגישה עם בן-גוריון ואחר כך הובלה לחדר האוכל הקיבוצי הפשוט והוגש לה אוכל בסיסי על-ידי החברות שהיו לבושות בסינרים פשוטים. בין המבקרים היו מהנדרה מלך נפאל; אדנאור שהיה הקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית וכן גי מולה מי שהיה ראש ממשלת צרפת; נשיא דהומיי (היום בניין) ועוד. כולם ביקרו אותו בצריפו בתום כהונתם. פולה ארגנה את העריכה ואת הגשת האוכל אך לא בישלה כי אם השתמשה באוכל שבושל בקיבוץ. בשפתה הישירה נתנה מחמאות או נזפה בגדולי העולם והביכה לא פעם את בן-גוריון. בני משפחתו של בן-גוריון ביקרו בצריף אך מיעטו כי חששו להפריע לאבא בעבודתו שעיקרה - כתיבה של תולדות המת המדינה, יומן המלחמה וזיכרונות מתקופת היותו חלוץ. כבר בשנת 1954 הורחב הצריף ונוספה לו מרפסת סגורה. בספריתו בת ה-5,000 ספר שבצריף כללה ספרי היסטוריה, פילוסופיה גאוגרפיה, צבא וביטחון. במיוחד התעניין בתנ"ך ויותר מאוחר הקים את החוג לתנ"ך שהתקיים בביתו וכלל חוקרים מהשורה הראשונה. שניים מגיבוריו מצאו ביטוי בתמונות ובפסלים בצריף - הראשון, משה הנביא הגדול והמדינאי ההודי, מהטמה גנדי. בן-גוריון קיבל מאורחיו מתנות רבות. הוא התגאה באלו המסמלות את חשיבות "ההתחלה מחדש" כמו למשל כף בנאים שניתנה לו כשי מפועלי דימונה.

ב-1955 שב בן-גוריון לכהן כשר ביטחון ולאחר מספר חודשים נבחר שוב כראש ממשלה ושימש בתפקיד זה עד 1963. לאורך התקופה התגורר בן-גוריון בשדה בוקר. בשנת 1963 פרש מתפקידיו בממשלה וחי באופן קבוע בקיבוץ שדה בוקר. רבים סברו אז שההתפטרות השנייה נבעה מ"הפרשה" (שאלת האחריות ל"עסק הביש" במצרים) ואחרים סברו שהוא לא עמד בלחץ האמריקנים בכל הקשור לפיקוח על הכור בדימונה. בשנת 1968 נפטרה פולה ובן-גוריון, לאחר שבחר לפולה את מקום הקבורה, (הגן בדרך למקום הקבורה תוכנן על-ידי אדריכלי הנוף יהלום וצור) נותר לבדו בצריף. הוא חי בקיבוץ עד פטירתו בהיותו בן 87 בשנת 1973. הספר האחרון שנותר פתוח ליד מיטתו היה ירושלים של לאפייר וקולינס. על השולחן היו 2 תמונות שסימלו את החשיבות שהקנה לאירוע: הכרזת המדינה והשבעת אלופי צה"ל. בצוואתו שוב מוזכר הצריף והמשמעות שיחס לו המנהיג הישיש: אֲבַקֵּשׁ כִּי הַמִּבְנֶה בִּשְׂדֵה בֹּקֶר אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ כִּמְקוֹם מְגוּרַי עַד לְיוֹם פְּטִירָתִי יִשָּׁמֵר בְּצוּרָתוֹ הַנּוֹכְחִית עַל כָּל הָרִהוּט, הַסְּפָרִים וְכִתְבֵי הָעֵת הַמְּצוּיִים בּוֹ. אֵין בָּאָמוּר כְּדֵי לִמְנֹעַ הַעֲבָרַת הָרִהוּט, הַסְּפָרִים וְכִתְבֵי הָעֵת וְכָל שְׁאַר הַדְּבָרִים הַמְּצוּיִים בִּצְרִיף הַמְּגוּרִים לְמִבְנֶה שֶׁל קֶבַע, בְּמִידָּה וְיָקוּם מִבְנֶה כָּזֶה בְּסָמוּךְ לְאוֹתוֹ צְרִיף, וּבִלְבַד שֶׁיִּשָּׁמֵר אַף בְּאוֹתוֹ מִבְנֶה הָאֹפִי וְהַסִּגְנוֹן הַמְּקוֹרִי. בַּקָּשָׁתִי כִּי לְאַחַר מוֹתִי יִהְיוּ בֵּית הַמְּגוּרִים בִּשְׂדֵה בֹּקֶר עַל הַסִּפְרִיָיּה וְהַנְּכָסִים שֶׁבּוֹ פְּתוּחִים לַצִּבּוּר הָרָחָב. אֲבַקֵּשׁ כִּי יָבִיאוּ אוֹתִי לִקְבוּרָה בְּנַחֲלַת הַקֶּבֶר בְּמִדְרֶשֶׁת שְׂדֵה בֹּקֶר לְצַד קִבְרָהּ שֶׁל פּוֹלָה זָ"ל. אֲבַקֵּשׁ כִּי בְּעֵת הַלְווָיָתִי וּלְיַד קִבְרִי לֹא ייִנָּשְׂאוּ הֶסְפֵּדִים וְלֹא יֻשְׁמַע יְרִי מַטְּחֵי כָּבוֹד.

לכאורה, הצריף היה מקום מגורים מקובל בקיבוץ "שדה בוקר". למעשה, היה הצריף למעין הצהרה פוליטית-חברתית שעיקרה: המשימה החשובה ביותר כרגע היה יישוב הנגב ועל הנער לקחת על עצמו משימה זו. אסור לכל תנועה או מפלגה לפעול לבדה ועל כל הגופים, המפלגות ותנועות הנער להתאחד ולהרים את המשימה. אורח החיים שילווה משימה זו לדעת בן-גוריון הוא פשטות, צניעות, מקוריות, נועזות וסירוב להיכנע למוסכמות של חוקרי החקלאות, האקלים והקרקע. לצערו של המנהיג, לא נענה העם לקריאתו ומעט מתנדבים נמצאו לאיוש ההיאחזויות, להקמת יישובים חקלאיים בהר הנגב ובערבה וגם התנועות והגופים החלוציים האחרים סירבו לשתף פעולה כולל עם בן-גוריון ועם מפא"י. ראוי להזכיר את תנועת "בני המושבים" הוותיקים מהצפון שירדו לתקופות שליחות למושבי הנגב שהוקמו אז על-ידי העולים החדשים כדי להדריכם בכל התחומים ועל כך ראה בספרה של ב' חבס, "תנועה ללא שם".