הראיה החדשה שנמצאה בפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל (להלן: המנוחה) - התאמת ה-דנ"א המיטוכונדריאלי של שערה אחת מתוך שלוש שערות שנבדקו, שנמצאה על הבטן של המנוחה, עם הפרופיל המיטוכונדריאלי של א"ק - מעלה שאלה מעניינת באשר לשיקול הדעת בדבר החלטה על משפט חוזר. האם ספקות באשר לאשמת זדורוב שנידונו בהליך המשפטי והוסרו ע"י בית המשפט, צריכות לעלות מחדש לאור הראיה החדשה?
לדוגמה, בית המשפט העליון דן בממצא לפיו כלי הרצח ששימש את הרוצח היה סכין משוננת, בעוד שזדורוב עבד בבית הספר עם סכין יפנית בעלת להב ישר. בית המשפט קבע כי ממצא זה לא עולה עד כדי ספק סביר. דוגמה נוספת, בתא השירותים בו נמצאה גופת המנוחה נמצאו שלוש עקבות נעל שאינן שייכות לזדורוב ולא נמצא למי הן שייכות. גם כאן בית המשפט קבע כי ממצאים אלה לא עולים עד כדי ספק סביר. השאלה הנשאלת היא האם הראיה החדשה מעצימה ספקות אלה ולכן יש לדון בהן מחדש, או שיש לקבל את ממצאי בית המשפט כממצאים סופיים באשר לספקות אלה גם נוכח הראיה החדשה?
שאלה זו היא שאלה עקרונית באשר להכרעה בבקשות למשפטים חוזרים על יסוד סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט הקובע את העילה למשפט חוזר שזו לשונה: "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון."
אנו סבורים כי התשובה לשאלה זו תלויה בהנמקה שניתנה לדחיית תרחיש החפות לאור הספק. אם הראיה החדשה מקעקעת את ההנמקה הרי ששיקול הדעת בהכרעה בבקשה למשפט חוזר, צריך לכלול דיון מחדש בספק האמור. לעומת זאת, אם ההנמקה לדחיית תרחיש החפות עומדת חרף הראיה החדשה, הרי שיש להתייחס לתרחיש החפות שנדחה ע"י בית המשפט כתרחיש חפות, שנדחה גם בדיון בבקשה למשפט חוזר.
לדוגמה, נניח שהייתה נמצאת ראיה לפיה עקבות הנעליים הבלתי משויכות תואמות לנעליים שהיו ברשותה של א"ק. במצב זה ההנמקה שדחתה את הספק שמא עקבות אלה שייכות לרוצח שאינו זדורוב, אינה יכולה לעמוד נוכח הראיה החדשה ולכן יש לדון בספק זה מחדש.
על פני הדברים אין זה המצב בעניינו. ראיית התאמת ה-דנ"א בשערה לשושלת של א"ח אינה מקעקעת את ההנמקה בדבר דחיית הספק בשל עקבות הנעליים הבלתי משויכות ובשל סוג הסכין. אלו נראים עניינים שונים
ואולם עיון מעמיק עשוי לגלות אחרת . הספקות בדבר עקבות הנעליים המשויכות, סוג הסכין וסוגיות נוספות נדחו בפסק הדין אך נוכח ממצא עקרוני וכללי לפיו הראיות המפלילות נגד זדורוב היו מוחצות. ולכן די היה בהעלאת אפשרות מתקבלת על הדעת לפיה העקבות הבלתי משויכות שייכות למחלצים שהיו בזירה לאחר מציאת גופת המנוחה וכן די באפשרות סבירה לפיה זדורוב עבד עם סכין משוננת בכדי לדחות את הספק. השאלה הגדולה אם כעת משהוצגה ראיה לקיומה לכאורה של אפשרות שאדם אחר ביצע את העבירה, יכולה ההנמקה המקורית להסרת הספקות האמורים עוד לעמוד? אנו סבורים שהתשובה לשאלה זו שלילית ועל כן יש לדון באותם ספקות מחדש במסגרת הבקשה לדיון חוזר.
קו טיעון נוסף הוא שילוב בין עילת הראיה החדשה לעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) שלשונו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".
אנו סבורים כי מן הראוי לפרש את הסעיף באופן שמאפשר לקיים משפטים חוזרים שלא אך בשל פגם דיוני חמור, אלא גם בשל הרשעה על בסיס מחלוקת סבירה מקום שבו מתקיימים התנאים המצטברים הללו:
- התזה המזכה לא נשללה מכל וכל על-ידי בית המשפט ולפחות שופטי המיעוט ראו בה סבירה ועשויה להתיישב עם ניתוח חומר הראיות.
- לתזה המזכה קיימת תמיכה ציבורית רחבה, הן של משפטנים והן של חלקים נרחבים בציבור קוראי פסק הדין מקום שבו ההרשעה מבוססת על שיקולי שכל ישר וניסיון חיים הנגישים לציבור בכללותו לא רק ציבור המשפטנים.
- קיים סיכון לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט בשל תפיסת הציבור כי אפשר בהחלט שאדם חף הורשע ומרצה עונש חמור.
אם מתקיימים תנאים אלה ממילא ברור כי הסיכון לטעות קורלטיבי עם רמת הפגיעה באמון הציבור, ולכן מתקיים אותו "חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" שהוא עילה למשפט חוזר לפי סעיף (4) הנ"ל.
כאשר מצטרפת לתנאים האמורים גם הראיה החדשה אז השילוב בין התנאים דלעיל לחשש לעיוות דין לבין כוחה המזכה של הראיה החדשה מצדיק מקל וחומר משפט חוזר.
