בשיר השירים (פרק ו') נאמר "לא ידעתי נפשי. שֹמתני מרכבות. עמי נדיב".
חז"ל מלמדים (מדרש שוחר טוב תהלים קי"ח, כ"ג) כי הפסוק מדבר על תהפוכות שקורות לאדם ברגע אחד, שאחריו הוא לא יודע את נפשו כיצד עלה לגדולה ומדוע שמו אותו במרכבה של
כבוד. במדרש מובאות לכך מספר דוגמאות ובהן המקרה הבא: שוליה של כובס. ביקש לראות את המלך והסתייע בידו. המלך שמע שאיש זה מסר את נפשו כדי לראות אותו והדבר מצא חן בעיניו. שאל אותו המלך מה תבקש ממני? מה המשאלה שלך. האיש ניצל את שעת הכושר וענה, רוצה אני להיות מושל העיר. המלך העריך מאוד לויאליות כתכונה חשובה, וציווה למנות אותו למושל המחוז. הגיע הכובס לעירו כשהוא לבוש בבגדים יקרים ובידו צו למנות אותו למושל. בני עירו לא הכירו אותו בלבושו החדש ונחלקו האם זה הכובס או שמא זה מישהו אחר. כיצד יידעו? יש יום שבו המושל צועד ברחובה של עיר. אמרו זה לזה, הבה נראה האם ייעצר מול המקום שבו שכַן הדוכן שלו בעת שהיה שוליה של כובס. הגיע היום, המושל צעד בעיר, הגיע אל המקום שבו הייתה החנות שלו ככוכס - ונעצר. מיד זיהו אותו שהוא שוליית הכובס. היו הכל תמהים עליו כיצד נהפך ברגע אחד משוליה של כובס למושל. והוא ענה להם: "עד שאתם תמהים עלי, אף אני תמה על עצמי יותר מכם. ורוח הקודש משיבה להם מאת ה' הייתה זאת".
מה פשר האמירה: אתם תמהים עליי ואני תמה על עצמי?
שמא חושבים אתם כי כשיש מהפך מהיר אצל אדם הוא תמה על עצמו, איך זה קרה לי?
לא היא! בכך אין כל חידוש. בכך גם אין כל תשובה לתמיהה שתמהו עליו אחרים. יעקב ז"ל הסביר שהרעיון הוא זה: כשיש מהפך פתאומי אצל אדם שעלה לגדולה, אנשים רוצים למשוך אותו בחזרה למטה והם שואלים אותו: מה קרה? איך עלית? הרי לא באמת השתנית ברגע? אתה שייך אלינו תשאר פה. והתשובה שלו היא: אני תמה על עצמי
איך הייתי קודם למטה? אני הגעתי למקומי רק כעת. איך זה שלא הייתי שם כל הזמן?
ניתוח של הרעיון המבריק והמקורי הזה של יעקב מלמד שטבועים באמירה הזאת שני מסרים: ראשית, שאדם יכול להשתנות ברגע אחד. לעולם אל יתייאש אדם
מעצמו. הוא אכן מצוי כעת במצב ירוד אבל "מאת ה' הייתה זאת". הכל בא מאת ה'. המצב הירוד אינו משקף דבר וישועת ה' כהרף עין.
אדם נמנע משינוי מצבו כאשר אין הוא מאמין בעצמו וביכולתו להשתנות בבת אחת. אמונה כי אדם מסוגל להשתנות ברגע אחד אם רק ישאף לכך היא הבסיס לגאול האדם.
המסר השני הוא, שאסור לאדם להיגרר למטה ע"י החֶברה שלו. לא רק שעליו להאמין בעצמו ובכוחו להיגאל ממצבו הקודם והירוד, אלא שעליו להאמין בכך שמצבו הירוד הוא שהיה בלתי טבעי ולא נכון. מצבו החדש הוא המבטא את יכולתו למצוא את מקומו הטבעי והנכון.
מסופר על הבעש"ט כי בילדותו התכנסו חבורת ילדים וניסו כל אחד בתורו לטפס על עמוד גבוה. הגיעו למחצית הגובה - הסתחררו ונפלו. הבעש"ט לעומת זאת טיפס עד לפסגה. שאלו אותו חבריו: ישראל איך עשית את זה? והוא השיב להם: אתם עצרתם באמצע והבטתם כלפי מטה. אני לא הרפיתי עד שהגעתי עד למעלה. כאשר אדם ניצב בטהרת הווייתו מול מטרה בלא להיות מושפע מהסביבה - הוא מסוגל להעפיל לפסגות.
יעקב ז"ל היה מאמין גדול באדם, ביכולותיו, בשאיפותיו.
יעקב היה סנגור גדול.
יעקב האמין ביכולות של אדם לשכנע, גם במצבים אבודים.
יעקב היה מפרש את הפסוק (איוב ל"ג, כ"ג-כ"ד) "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, להגיד לאדם יושרו, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר", כי גם אם תשע מאות תשעים ותשע איש רואים מצב כשחור משחור, ורק סנגור "משוגע" אחד מני אלף רואה בסיטואציה הזו היבט אחד צחור - האיש עשוי לצאת זכאי. הכיצד?
איך סנגור עושה את זה? איך עשה את זה יעקב? מה הסוד?
כאן אני רוצה לעמוד על המהות של סנגוריה ועל זווית הראיה של סנגור, העשויה להציל אדם.
זווית הראיה של סנגור
המשנה במסכת אבות (פרק א' משנה ו') אומרת "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
ובכן, האם מִצווה לדון לזכות גם כשהדבר מאולץ ולא הגיוני? האם מצוה עליו להיות נאיבי, תמים ופתי ולהאמין לכל אדם ואף לרשע בכלל זה? ברור שלא. מהם אפוא גדרי החיוב לדון אדם לכף זכות?
הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר, כי החובה לדון לכף זכות שונה מאדם לאדם. אם בפנינו אדם שאיננו יודעים את טיבו ומעשהו גבולי שניתן לפרשו לכאן או לכאן, הרי שחובה לדון לכף זכות. אולם, ביחס לאדם הידוע כצדיק יש לדון לכף זכות גם מעשה הנראה כמעשה רע, וזאת אף כשהדבר מתאפשר רק בדוחק רב מאוד וכאפשרות רחוקה. לעומת זאת, ביחס לאדם רשע העומד ברשעתו מצוה עלינו לדונו לכף חובה אף במעשה הנראה על פניו כמעשה טוב וזאת גם כאשר פרשנות זו מתאפשרת רק בדוחק וכאפשרות רחוקה.
בדרך פרשנית זו הלך גם רבי עובדיה מברטנורא ופירש כי יש לדון לכף זכות: "כשהדבר שקול בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן. כגון, אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק הוא או רשע, ועשה מעשה שאפשר לדון אותו לזכות ואפשר לדון אותו לחובה, מדת חסידות היא לדונו לכף זכות. אבל אדם שהוחזק רשע, מותר לדון אותו לחובה, שלא אמרו אלא "החושד בכשרים לוקה בגופו" [שבת דף צ"ז עמ' א'], מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה".
ברם, הסבר זה מותיר קשיים רבים:
א. הסברם של הרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא אינו מתיישב לכאורה עם לשון המשנה, שהרי נאמר בה "הוי דן את
כל האדם" - לא רק אדם בינוני או צדיק, אלא כל אדם. מצד שני, כיצד ניתן לדון כל אדם לכף זכות, הן יש אנשים רעים ומעשים רעים בהחלט?
ב.
במשנה נאמר "הוי דן". וכי כל אדם שופט הוא? האם יש בכלל חובה על האדם להיות שיפוטי ולדון את זולתו? והרי נאמר בהמשך המסכת [פ"ב מ"ד] "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"!
ג. מקור החיוב לדון אדם לכף זכות מבואר בגמרא במסכת שבועות (דף ל' עמ' א') מן הפסוק (ויקרא י"ט, ט"ו) "בצדק תשפוט עמיתך". חיוב זה הוא מצות עשה מדאוריתא לפי שיטת ראשונים רבים. כך למשל הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה קע"ז כתב כי האדם חייב לדון את חברו לכף זכות, "לא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב, ועל כל פנים לכולי עלמא חיוב גמור הוא ולא מידה בעלמא". ברם, נשאלת השאלה, כיון שהפסוק מצוה לשפוט את חברו 'בצדק', מניין ההיסק לפיו מחייבת מידת
הצדק לדון את האדם לכף זכות? שמא נכון יותר לומר כי על האדם לשפוט בצדק - קרי לפי האמת באופן בלתי מוטה כלל.
ד. כיצד מתיישב הציווי לדון כל אדם לכף זכות עם החיוב שנקבע בתורה (שמות כ"ג, ז') "מדבר שקר תרחק"? הן מידת האמת היא ערך נעלה ונשגב, ונאמר על הקב"ה בתהילים (קי"ט, ק"ס) "ראש דברך אמת". במשנה באבות (פרק א' משנה י"ח) מצינו את דברי רבי שמעון בן גמליאל כי "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין,
על האמת, ועל השלום". לכאורה, מידת האמת מחייבת לכאורה כי לא נדון לכף זכות, אלא נדון דברים כהווייתם בלא נטייה כלשהי בשיפוטו של האדם.
ה. השאלה מתחזקת בעיון בסוגיה במסכת שבת דף קכ"ז עמ' ב' בה מובא יישום של החובה לדון אדם לכף זכות, וניכר כי בפנינו הטיה ברורה של העובדות מן ההיגיון הרגיל והקבוע של האירועים, באופן המהווה לכאורה חריגה משיפוט צודק ואוביקטיבי. כך מצינו שם:
מעשה באדם אחד שירד מהגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום במשך שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר העובד למעביד: "אנא תן לי את שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ובני". אמר לו המעביד: אין לי מעות.
אמר לו העובד: תן לי פירות. אמר לו המעביד: אין לי.
אמר לו העובד: תן לי בהמה. אמר לו המעביד: אין לי.
אמר לו העובד: תן לי כרים וכסתות. אמר לו המעביד: אין לי.
[כאשר מדובר בפועל המכיר את בעל הבית שלוש שנים ויודע שיש לו את כל אלו].
הפשיל העובד את כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר חג הסוכות נטל בעל הבית את שכרו של העובד בידו והביאו אליו (לגליל העליון) ואף נשא עמו עבורו משא כבד של מאכל, משתה ומיני מגדים. לאחר שאכלו ונתן לו שכרו, אמר המעביד לעובד:
בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני?
השיב לו העובד: חשבתי שמא השקעת את כספך בסחורה שרכשת בזול ולא נותרו בידיך מזומנים.
ובשעה שאמרתי אין לי בהמה, במה חשדתני?
ענה לו העובד: שמא מושכרת היא הבהמה לאחרים ונמצאת בידם.
בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני?
אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא.
ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני?
ענה העובד: שמא לא הפרישו תרומות ומעשרות מהפירות ולכן אסור ליתנם כשאינם מתוקנים.
ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני?
חשבתי: שמא הקדשת את כל נכסיך ואינך יכול להשתמש בהם עכשיו.
אמר לו המעביד, בשבועה, כך היה! וכשם שדנת אותי לכף זכות, כך ידון אותך הקב"ה לזכות".
לכאורה, זה אינו מקרה גבולי, אלא מקרה שבו העובדות הפשוטות שבפנינו נוטות בבירור לכף חובה. הכיצד ייתכן שמידת הצדק תחייב לדון לכף זכות בנסיבות שכאלו, שבהם מעביד לא משלם לעובד את שכרו, וטוען "אין לי" כאשר ממונו ידוע ומפורסם? האם זו מידת הצדק?
ו. בסוגיה האמורה במסכת שבת (דף קכ"ז עמ' ב') נאמר כי "כל הדן חברו לכף זכות - דנים אותו מן השמיים לכף זכות". ברם, איזו השוואה היא זו? הן האדם הדן את חברו לכף זכות עושה כן בתנאים של ספק ואי ידיעה של העובדות, ואילו אצל הקב"ה איך הוא "דן לכף זכות" ומטה את הדין? הלא הוא עושה זאת במצב שבו העובדות ידועות לו היטב, שהרי אצל הקב"ה אין ספק כלשהו ביחס למציאות.
ביאורו של ה"שפת אמת"
להבנת הדברים נפנה לביאורו של ה"שפת אמת" המדייק בלשון המשנה. לא נאמר "הוי דן כל אדם", אלא "הוי דן את כל האדם". אם תדון את האדם אפשר שתמצא בו
הרבה חובה, אך אם תדון את כל האדם ודאי תמצא בו גם זכות. הווי אומר, כי כשאדם נתקל במעשה שלילי, עליו לדון את האדם כמכלול ולראות לנגד עיניו את מי שעשה את המעשה מזווית ראיה של
'כל האדם' על כל מעלותיו וחסרונותיו, בשים לב לרקע שבו גדל והתחנך ולמציאות שבה הוא פעל.
אבל הרבה יותר מזה. נראה כי בדברי ה"שפת אמת" טמון רעיון מאוד עמוק שמבאר סנגוריה מהי.
סנגוריה איננה זווית ראיה המתעלמת מן הידוע, אלא אדרבה, סנגוריה נובעת מראיה יסודית של מכלול שלם, ורבדים עמוקים שאינם נראים על פני השטח בראיה ראשונה ושטחית. כאשר בוחנים את הנסיבות כולן, מגלים גם צדדי זכות.
ראיה כוללת זו, היא זו העושה צדק עם האדם ("בצדק תשפוט עמיתך") שכן היא מביאה במשפט את כל ההיבטים של העניין - ויש בה כדי להביא ללימוד זכות. לימוד הזכות על האדם, אינו הטיה מדרך האמת. לימוד זכות הוא האופן שבו יש לראות את האדם - 'בצדק'.
גם הכלל שאמרו "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", הוא חלק מן הציווי לבחון כל דבר על כל היבטיו, שהרי כל מעשה צריך כאמור, להבחן לפי מכלול תכונותיו ונסיבותיו של העושה. עלינו לבחון את מצבו של האדם באותו מקום ובאותו זמן. התנא מדגיש על כן, שאדם אינו יכול לחוש את עוצמת רגשותיו של חברו בשעת עשיית המעשה אלא אם כן עמד באותו מצב וחש זאת בעצמו.
ראיית כל צדדי העניין היא החושפת את האמת, ועל כן עומד העולם על הדין השלום - והאמת, הכוללת הכרעת הדין רק אחרי שמיעת סנגוריה ראויה. כמו-כן, יובן שהחיוב לדון אדם (לכף זכות)- אינו חיוב להיות שיפוטי, אלא חיוב לתור אחר כל נקודת זכות אפשרית ולהפוך כל אבן כדי למצוא נקודת זכות. ואין אדם יכול לעשות זאת אלא לאחר שיגיע למקומו של הנדון, שכן רק אז מועשרת ראיית המכלול שלו והחשיבה מופרית באמצעות מרחב חווייתי שגורם לאדם לעשות כל מאמץ כדי לחשוב על כל ההיבטים האפשריים. כך מצינו בסוגיה במסכת שבת דף קכ"ז עמ' ב' אודות העובד שמעבידו לא נתן לו את שכרו כי חשיבה כוללת ויצירתית הצליחה לאתר היבטים שאין חושבים עליהם במחשה שטחית, ומובן כי מי שעושה כך גם הקב"ה דן אותו לכף זכות.
חידושו של השפת אמת הוא אפוא שסנגוריה היא ראיית מכלול וכוללת היבטים שאינם נחזים בראיה מרפרפת שמתמקדת רק בפני הדברים. בניגוד לראיה שטחית ורדודה, הסנגור בוחן היבטים שאחרים לא ראו, כי הראיה שלו יסודית יותר, עמוקה יותר, מקורית יותר, מקיפה יותר. היסודיות מולידה את צדדי הזכות!
סנגוריה כפעולה מכוננת
ראיית כל היבטי העניין, לרבות החיוביות שבהן, חיונית למשפט צדק, שבו יש הכרח לדון ולשמוע את כל הצדדים. אבל, הרבה מעבר לכך. לעיתים כאשר דנים אדם לכף זכות, ולו מחמת נקודה אחת חיובית שנמצאה בדוחק, יש בכך כדי לשנות את האדם הנדון. ולהפך, אם מרשיעים אדם ומתייגים אותו כרע, מעלים אותו על מסלול שבו הוא יצדיק את הציפיות. כאשר מזכים אותו ומתייגים אותו כטוב ומצפים ממנו לטוב, הרי שהוא מקבל הזדמנות להגשים ציפיות חיוביות אלו.
רבי נחמן מברסלב ביאר דברים אלו באופן מרהיב (ליקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב הידועה כ"אזמרה") בה הבהיר כי בכל אדם מטבעו יש טוב, ואף רצון להיטיב לזולת. הרוע שבאדם הוא במידה רבה חיצוני, בבחינת (שיר השירים א', ה') "שחורה אני - ונאוה". האדם יכול להיות יפה בתוכו פנימה אף בעת שהוא מלוכלך ומזוהם, וזאת אם הלכלוך הוא חיצוני ולא משקף את המהות. לפעמים אדם טוב טועה, אבל המעשה לא עושה אותו פחות טוב.
הרבה תלוי בנסיבות שבהן הוא נתון ובתדמית שלו בעיני אחרים ואף בעיני עצמו. אם מלבים את הלהבה הפנימית היא יכולה להאיר גם את חיצוניותו של האדם. על כן, חשוב לבנות תדמית חיובית לאדם לחשוף את נקודות הזכות שבו, (וכמובן, לומר לו את הדברים) כדי לחזק בו את נקודת הטוב שמשקפת את ה"אני" הפנימי העמוק והאמתי שבו.
לימוד הזכות על החייב וגילוי נקודת הטוב שבו, יוצר ובונה בחייב אישיות חיובית. על כן, גם אם רוב היבטי האישיות הם שליליים, מוטל עלינו ליטול נקודת זכות אחת, שבוודאי תימצא אם רק נביט בעיון במכלול כולו, להתמקד בה וללמד עליו זכות.
כך נאמר (תהילים ל"ז, י') "עוד מעט ואין רשע". צריך אדם לבקש בו "עוד מעט" טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, ולדון אותו לכף זכות.
הדגשת נקודת הזכות שלו תבנה את התדמית החיובית שבו ואז יחדל אכן להיות רשע וישתנה מהיסוד. המשך הפסוק האמור הוא "והבטת על מקומו ואיננו". מבאר רבי נחמן "על-ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על-ידי זה, "ועוד מעט - ואין רשע". על-ידי שמוצא ברשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על-ידי זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו - שם על מקומו הראשון".
לדון את עצמו לכף זכות
לא רק בדיון על הזולת מוטל חיוב זה, על האדם מוטל לדון
אף את עצמו לכף זכות. אמנם, עליו להיות אמתי ונוקב עם עצמו בחשבון נפשו, בלי הנחות. אך אל לו ליפול לתהומות של יאוש ודיכאון גם אם התוצאה לא מרנינה. אדרבה, עליו למצוא בעצמו את אותה נקודה חיובית, המכונה "עוד" בפסוק "עוד מעט ואין רשע", ואז יתקיים בו הפסוק (תהילים קמ"ו, ב') "אזמרה לאלוהי
בעודי" (בנקודת החיוב, ה"עוד" שלי), כי האדם יכול להושיע את עצמו, אם יאחז בנקודה החיובית שבו, ויבנה באמצעותה את תדמיתו החיובית בעיני עצמו. תדמית חיובית זו של האדם בעיני עצמו תשתקף במציאות ותשנה לטובה. לימוד הזכות עושה אפוא צדק עם האדם, ומשקף מציאות אמתית, באשר יש בו כדי לשנות אותו לטובה.
סנגוריה כראיית מכלול - דוגמאות
לדון לכף חובה קל ופשוט. כדי להסיק מסקנה לחובת אדם אין צורך להתעמק ודי בראיית הדברים בשטחיות, כפי שהם נראים על פניהם. לשרבט משוב שלילי יכול בנקל כל אדם שאינו חושב. להפליל ולהקלין יכול כל אדם שטחי. אבל כלשון הגמרא במסכת ביצה (דף ב' עמ' ב') "כוח דהתירא עדיף", קל להחמיר ולאסור, אך כדי להתיר צריך חשיבה מעמיקה וידיעת המכלול. בדומה לכך, הסנגור אינו מסתפק בראיה רדודה ושטחית, אלא מעמיק ובוחן היבטים נוספים הטמונים באותה התנהגות עצמה, ואשר אינם גלויים במבט שטחי ראשוני.
המבקש ללמד זכות צריך לעמול ולאתר זווית ראיה המסתתרת בשפריר חביון של האירוע.
לימוד זכות נובע מעיון שיטתי, שבו האדם בוחן את כל צדדי העניין, באופן מעמיק ומקיף.
מכח יכולות עיוניות אלו צומחת יכולתו של הסנגור הגדול ללמד זכות.
ראיית עומק זו היא המאפשרת לגלות את כל נבכי העניין, ולמצוא בו צדדים שונים, שיש בהם כדי ללמד זכות. זו יכולתו של סניגור גדול.
נמשיל את הדברים בשלושה משלים:
א. סנגוריה של משה רבנו - בפרשת "כי תשא" משה מתייצב ללמד זכות על עם ישראל אחרי חטא העגל. הכיצד ניתן לסנגר על העם בעקבות מעשה נורא שכזה? הקב"ה קרע עבורם את הים, שידד מערכות טבע בעשרת המכות, הוציאם ממצרים, נגלה אליהם בכבודו ונתן להם תורה בסיני. ובעוד שהלוחות נכתבות בכתב אלוקי, העם בוגד בה', עובד עבודה זרה, מחליף הנהגה אלוקית בעגל, ואף שמח בחטאו זה ופורץ במחולות סביב העגל. מה יעשה סנגור שמטילים עליו לסנגר על מקרה "אבוד" שכזה?
משה התייצב לפני ה' (שמות ל"ב, י"א-י"ב) "ויחל משה את פני ה' אלוהיו ויאמר: למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמור, ברעה הוציאם להרוג אתם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך". כלומר, אם ה' ימצה את הדין עם עמו, יתחלל שם ה' ומצרים יאמרו כי אין בכוח ה' להושיעם. טיעון זה פעל. על-אף חומרת החטא, טענה זו מתקבלת על-ידי הקב"ה ונאמר (שמות ל"ב, י"ד) "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
ובכן, מה חידש משה בטיעונו? האם טיעון זה לא היה ידוע מראש לקב"ה היודע כל?
מאידך-גיסא, הרי אם הטיעון היה ידוע מראש בעת שה' חפץ למצות את הדין, כיצד הביא טיעון זה לשינוי בעמדת הקב"ה?
נראה אפוא כי ראיית הסנגור שאפיינה את משה, הייתה להרים אבן ולמצוא תחתיה מרגלית שהייתה שם - מאז ומעולם, אלא שהוא מיקד זרקור לנקודה זו.
ההטיה לכף זכות מגיעה על-ידי הדגשה של נקודה אחת מתוך המכלול הקיים שההתייחסות אליה נותנת משקל אחר לעניין הנדון. אכן העובדות היו קיימות גם קודם ואין בהן חידוש. אבל, החידוש הוא בזווית הראיה הנובעת מראיית מכלול.
משה, כגדול הסנגורים של עם ישראל, הפנה את המבט האלוקי להחלטת ה' להוציאם ממצרים, שסיבתה בודאי טמונה באותה נקודה טובה הקיימת במהות עם ישראל. נקודה שהצדיקה את העדפתם על המצרים ובחירתם ל'גוי מקרב גוי' לשם יצירת עם קדוש. בראיית המכלול יש להתחשב לא רק במעשי ישראל כרגע, אלא גם בהיבט שהקב"ה לא החשיבו בתחילה והוא האינטרס של ה' עצמו בבחירת עם ישראל.
קידוש השם שהתרחש בהעדפת בני ישראל היוצאים ממצרים, לעומת חילול שמו הגדול שיתרחש אם חלילה יתברר שהוצאתם הייתה כדי 'להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה'. הנה כי כן, כשמעיינים בדברים בראיית מכלול, מוצאים בהם צד זכות המאיר את הכל באור אחר.
ב. סנגוריה בדור השואה - הרב אליעזר סילבר מארה"ב, פגש אחר השואה, אדם שסרב להתפלל. אדם זה טען כי אינו מעוניין להתפלל לאחר שראה במחנה הריכוז מישהו שהצליח להביא עמו סידור אך דרש מאנשים חצי ממנת הלחם היומית שלהם בעד תפילה אחת.
שאל אותו הרב סילבר: "מדוע מביט אתה רק על חמדנותו של בעל הסידור ואינך רואה, באותו מקרה עצמו, את העובדה שיהודים ויתרו על מאווייהם הגשמיים ונתנו מפיתם, במסירות נפש ממש, כדי שיזכו להתפלל?"
"בצדק תשפוט עמיתך" - צדק מחייב לראות את כל הזוויות של העניין, ולא להיות חד ממדי. באותו סיפור עצמו יש צד זכות, חיובי, כה מודגש וברור, שכל המביט על העניין כמכלול - רואה אותו.
ג. סנגוריה של רבי לוי יצחק מברדיטשב, המכונה "סנגורם של ישראל". רבי לוי יצחק ניתח את הדברים לעמקם, ראה מכלול ומצא - סנגוריה. פעם אחת ראה רבי לוי יצחק אדם המושח את גלגלי העגלה בזמן תפילתו. לכאורה, היה זה מעשה שלא ייעשה, שהרי מי שמתייצב בפני מלך מלכי המלכים אינו יכול להמשיך לעסוק בעיסוקיו. אולם, רבי לוי יצחק לא התייחס לאותו אדם כמי שעוסק במלאכתו תוך כדי תפילה. להפך, הוא ראה בו אדם שתוך כדי עיסוקיו השוטפים מוצא לנכון לפנות את ליבו לתפילה, ואינו שוכח גם בעת עבודתו השוטפת כי יש ריבונו של עולם, שמידו הכל ואליו יש להתפלל.
יעקב וינרוט - הסנגור הגדול
אנשים אוהבים סנגור. יעקב היה איש תקיף וחד ועם זאת אהוב היה לשמיים ואהוב לבריות. הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" פרק י"ט מציין כי מוטל על הצדיקים "ללמד סניגוריה על הדור כולו. וכבר אמרו חז"ל (יומא דף ע"ז) כי אף המלאך גבריאל הוזמן לשוב ולהיכנס לפנים מן הפרגוד רק כאשר מצא נקודת זכות יחודית ולימד סניגוריה על ישראל. גם לגדעון (שופטים ו', י"ד) נאמר: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל". מה פשר המונח "כוחך זה"? מבאר הרמח"ל "לפי שלמד סניגוריה על ישראל, כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל את אהבתו אליו, כשם שהאב אוהב את מי שמלמד סנגוריה על בניו".
מה היה סודו של
יעקב וינרוט ז"ל.
יעקב כמשפטן היה בעל כשרון יחיד ומיוחד. חריף, רהוט, קולח, בעל כושר הסברה נדיר, ידע מקיף ומרשים. יעקב ידע להקסים. יעקב ידע לחקור עד. יעקב ידע לטעון באופן מרהיב. יעקב ידע לשכנע. ב"שבעה" אמר לי עו"ד שהופיע מול יעקב, כי לאחר שיעקב סיים לטעון לא רק השופט השתכנע אלא גם הוא, הצד שכנגד, השתכנע.
מי שלא ראה את יעקב טוען בבית המשפט לא ראה סנגור מימיו. העוצמה והיכולת לא ניתנים לתיאור. את יעקב לא ניתן לחקות, כי הוא היה אקזמפלר. כשרון יוצא דופן. אחד בדורות. אבל, היה שם הרבה מעבר לכל זה - ראייתו של יעקב הייתה ראיית מכלול, ראיית עומק, המאפשרת לגלות את כל נבכי העניין, ולהאיר צדדים שונים, חדשים, מקוריים.
אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו - כי המרחב החווייתי משפיע על החשיבה. ואכן, נראה שהראיה הגאונית של יעקב נבעה גם מליבו הגדול ומן ההזדהות הגדולה שלו עם מצוקה של הזולת. כאשר יעקב כבר היה מאוד חולה הוא דיבר בבר המצווה של נכד שלו והמסר המעין צוואתי שלו היה הפסוק המופיע בסוף ספר איוב "וה' שב את שבות איוב - בהתפללו בעד רעהו". אדם נגאל כשהוא חש את צרתו של האחר. כך נהג לומר וכך נהג לחניו. בכלל, הייתה לו אמירה כי אדם חי במקום שבו הוא נותן ומת במקום שבו הוא לוקח.
היום הספיד אותו הרב הלברשטם מבני ברק והסכיר דברים של הסבא רבה, הדברי חיים מצאנז, שהיו מורשת חיה אצל יעקב. ה"דברי חיים" חלה לעת זקנתו ונסע לטיפול אצל פרופסור בוינה. לכאורה, אין מרחק מנטלי גדול יותר מזה של פרופסור וינאי, ואדמו"ר קדוש מפולין (גליציה). אבל, הפרופסור התרשם עד עמקי נפשו מן ה"דברי חיים" ושאל אותו: "במה אתה עוסק רבי"? ה"דברי חיים" השיב לו: "אני סטודנט. אני לומד כל היום". תמה הפרופסור: "אני מכיר סטודנטים בשנות העשרים לחייהם. אבל סטודנט בגיל שלך לא ראיתי". ענה לו ה"דברי חיים": ב"מפלגה שלי זה מקובל". "מהי המפלגה שלך"? שאל הפרופסור. "חסידים" השיב ה"דברי חיים". "מה זה חסידים"? שאל הפרופסור. "מה המצע של המפלגה הזאת"? השיב לו ה"דברי חיים" אלו אנשים שיוצרים גשר בין מח ללב".
זו הייתה הגדולה של יעקב, שהיה לו מסילה ישירה בין המח הגאוני שלו לבין הלב הגדול שלו.
אקריא לכם הספד שנכתב על יעקב בחוברת של תיירות "נופשים". יעקב הרשים את הכותב, מר שי עולמי מיסד חברת הטיולים שי בר-אילן.
שי הוא מדריך תיירים ויעקב הצטרף לטיול קבוצתי שערך בוונקובר ובהרי הרוקי בקנדה. שי מספר כך:
"בסעודה שלישית נשאל יעקב "סיפרו שאתה מבקר ומעודד אסירים פליליים בבתי הכל, אסירים שאינם לקוחותיך"?
ביקור אחרון כזה בבית הסוהר, השיב יעקב בעצב, היה לפני שבוע. ביקרתי לפי בחירת שירות בתי הסוהר רוצח שנידון ל שני מאסרי עולם. הוא לא היה מעולם לקוח שלי. בתום שעה כשנפרדנו, חיבקתי אותו חיבוק אמיץ. האיש הקשוח הזה, שגדל בבית הרוס, פרץ בבכי ואמר: "וינרוט יקר, אני בטוח שאם הייתי בילדותי זוכה מהוריי לחיבוק כמו שחיבקת אותי, לא הייתי היום בבית הסוהר". דממה רועמת הורגשה בין המטיילים, ואחריה נשאלה בשקט השאלה: מי גדול יותר: וינרוט המשפטן או וינרוט הפילוסוף? שיחותיו של יעקב במהלך הטיול וההתייחסות שלו לכל אדם סייעו להחליט: וינרוט האדם"!
מן ההיבט הרגשי הזה, נבעה היכולת האינטלקטואלית הנדירה שאפשרה ליעקב להיות סניגור כה גדול, להפוך כל אבן ולגלות זווית ראיה חדשה.
ביקשתי בלוויה של יעקב ואמרתי לו: "יעקב אתה גדול הסנגורים בדור. מאז רבי לוי יצחק מברדיטשב לא קם בישראל סנגור כמוך. אנא ממך כשאתה עולה לשמיים - סנגר גם עלינו. על עם ישראל. על משפחתך, על ילדיך ונכדיך ועל אשתך".
ולנו אומר אני - מי ייתן ונדע גם אנו ללכת בדרכיו, להתרחק משטחיות ומקטנוניות, להתרחק מראייה חלקית ולראות את כל האדם - וממילא לדונו לכף זכות.
תהא נשמתו של יעקב צרורה בצרור החיים ובילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. אמן!
