אבי גבאי הוא הפסאדה הזמנית של מפלגה גדולה לשעבר, שכיום היא צל-עצמה. ככזה הוא אינו מחמיץ הזדמנות להוכיח, שמנהיגי העבודה נבחרים באופן שיציג לציבור החושב את השלולית הרדודה שנותרה ממפא"י הגדולה; זו שהקימה את המדינה כשבן-גוריון עמד בראשה.
ליד גבאי מתייצבת לפעמים דמות נשית, לבושה היטב, שמורה לא רע, מהוקצעת בדיבורה בתקשורת הציבורית ושבלונית לזרא. מדי פעם היא נעלמת לזמן מה וחוזרת, כאשר מחנה השרידים המרכיב את "
המחנה הציוני", מדמיין לעצמו שהימין השתגע ועומד להפקיר את השלטון ולהפקידו בידי חבורה זו. אם גבאי הוא הדמות הדהויה עד לבלי היכר של בן-גוריון, לבני במחזה האבסורד שלנו היא המקבילה ל
גולדה מאיר במפלגת הצל של מפא"י הגדולה.
מה שלא השתנה אצל שני אלה ובמחנה הפוליטי שהם מייצגים, היא התחושה המזויפת של ערך עצמי יוצא דופן. מחנה הנישאים מעם עדיין מאמין שהוא נבחר ביכולותיו ומגיע לו לחזור לשלטון. זו רק שאלה של עוד מעט השמצות כלפי יריביו, עוד שחיטה מהירה של מספר פרות קדושות שנותרו מהימים ההם וממורשת ישראל, והעניין יוסדר והצדק יראה. קטני האמונה וההבנה הללו, המוּבלים בדרך חסרת תכלית וסיכוי על-ידי המוטציות האחרונות "ממחנה האוונגרד של האתמול", סבורים שהציבור אינו מבין את המציאות - כדרכם, הם טועים; הוא מבין היטב.
בכל ימי תקומת הציונות, שררו במחנה הגדול והמגוון שלה חילוקי דעות על דרך. תמיד היו אלה חילוקי דעות על אופן הגשמת הרעיון הציוני, המשותף והשלם.
מעולם לא על הדרך כיצד לנוון בהצלחה מה שכבר הושג ולהיפטר ממנו. זה מה שהבדיל ומבדיל במובהק בין ציונות אמיתית לציונות שקרית או אנטי-ציונות.
כשהחליטה הנהגת היישוב בארץ על גיוס מתנדבים לבריגדה היהודית הלוחמת במסגרת הצבא הבריטי, היו לכך שתי מטרות גדולות: הצלת יהודים באירופה הכבושה על-ידי הנאצים והכנת קאדר של חיילים ומפקדים בעלי ניסיון קרבי ואירגוני-צבאי, שבבוא יום פקודה יהוו גרעין מקצועי לצבא עברי שיוכל לעמוד בפרץ, לגבור על אויבים ולהבטיח את הנכסים הלאומיים.
מציאות ההכחשה
בן-גוריון שהחליט לקבל את תוכנית החלוקה ב-1947 (החמישית במספר), עשה זאת מתוך הרכנת ראש זמנית בפני הצורך ההיסטורי לזכות בתמיכה בינלאומית, אולי חד-פעמית, ובהכרה בזכויות העם היהודי למדינה ריבונית משלו. יש לזכור בהקשר זה, שהתנועה הציונית צמחה ברבע האחרון של המאה ה-19, בין היתר על יסוד רעיונות "אביב העמים" מהמחצית הראשונה של אותה מאה. תנועה זו ראתה בזכות העמים להגדרה עצמית ולריבונות טריטוריאלית זכות יסוד. מטעם זה התכחשה תמיד התנועה הלאומית הערבית לזכותו זו של העם היהודי, בין היתר באמצעות אי-הכרה ביהדות כבלאום. מציאות ההכחשה נמשכת עד עצם היום הזה.
כשנאלץ בן-גוריון לבסוף להוליך את הישוב היהודי בארץ למלחמת-שחרור, לא היסס לפרוץ את גבולות תוכנית החלוקה ולסיים את המלחמה כשהמדינה הצעירה שולטת בפועל על שטח גדול ב-50% ויותר מזה שהוקצה לה על-פי תוכנית 1947. כשלא עלה בידו לכבוש את ירושלים המזרחית לפני כניסת הסכם שביתת הנשק לתוקף ב-1949, הגדיר כשל זה עד יומו האחרון כ"בכייה לדורות".
המחנה המתיימר להיות ממשיך דרכו, מתגנדר בשמו ובהישגיו, אך הולך כבר יובל שנים ויותר בדרך הפוכה במהותה לדרכו: דרך הוויתור על מהות, דרך מורך הלב בשם עקרונות אוטופיים חסרי יסוד, דרך הניתוק מהמורשת וההיסטוריה הלאומית, חסרת מעוף ומנוגדת לחזון התקומה. בדרכו זו הוא אינו מנצל את מעשי אויבינו לקידום מטרותינו, אלא מניח להם לנצל אותנו לקידום מטרותיהם העויינות. לדרכו זו, שותפים האוניברסליזם האבסורדי והאנטישמיות הבינלאומית - יש אבסורד גדול מכך?!
קולות ההמייה לצד ה"עליהום" העולים ממחנה זה בעקבות ההתרחשויות האחרונות ובכללן התפטרות האופורטוניסט ליברמן, ששימש בשנתיים האחרונות כשר הביטחון, מהווים כסות עיניים לרוח הנכאים המרחפת מעל לביצועי הצבא בחודשים האחרונים מול מחבלי חמאס ולא רק שם. רוח זו החריפה עוד יותר בעקבות אוזלת היד בעימותים האחרונים על גדר הרצועה.
כשהתקינות הפוליטית ורוח הגייסות המשפטניים, עדיפה על חיי חיילים ואזרחים, זהו שבר אמיתי.
כל אלה הינם ביטויים נאמנים ומובהקים, אך לא יחידים, למקום בו עומדת האופוזיציה הראשית ל
ממשלה המכהנת. רק בזכוכית מגדלת ניתן לפעמים, לפרקי זמן קצרים, לבדל את עמדות ה"מחנה (הפוסט) ציוני" מעמדותיהם של חוגים צבועים או עוינים בעולם, המנסים לנגוס בביטחונה ובזכויותיה של מדינת-היהודים. אינני מאמין שעם הווה ציוני כזה, צפויים להם חיים פוליטיים ארוכים.
שיוב שסדרי החיים
סימן השאלה הציוני המכונה "יש עתיד" - התאגדות אד-הוק פוליטית לכיבוש ראשות הממשלה בישראל - הוא בעיני אניגמה. ארגון ובו סלט או דייסה של רעיונות ודעות מנוגדים, איגוד של עסקנים בעלי אגו העולה בהרבה על ביצועיהם הפוליטיים בעבר,
שפניו אינם לשרת את העם אלא לכבוש את כיסא ראש הממשלה. בארבע השנים האחרונות עברה ישראל שורה של מבחנים, בחלקם משמעותיים מאוד, ברוב תחומי החיים. בכל אלו נמצאה "יש עתיד" באופוזיציה - מצב סמלי בהחלט. במקום לתרום לעתיד, עסקה המפלגה בדרך כלל בשיבוש סדרי החיים במדינה, בביקורות קנטרניות חסרות תכלית ובגרימת נזק לתוכניות הממשלה.
"יש עתיד" בנתה לעצמה מנטרה נוחה שעיקרה: הדרך לראשות הממשלה עוברת באופוזיציה. במילים אחרות, המסר לעם הוא: או שתפקידו בידינו את ראשות הממשלה או שנמתין באופוזיציה, בתנאי מלון "5 כוכבים", לכך שתתפכחו. משום-מה לא הובן אצל ראשי המפלגה שאת אמון העם קונים במעשים שעיקרם שירות לציבור. אני נוטה להאמין שהציבור מבין "דקויות" אלה, וישיב להם כגמולם.
לטעמי, מי שלא יהיה חלק מהקואליציה הבאה, ללא תלות בשאלה מי יהיה ראש הממשלה, יעיד על עצמו שהוא שייך למחנה הציונים המפוקפקים והמפקפקים.
אינני חסיד שוטה של ראש הממשלה נתניהו. יש באמתחתו לא מעט כשלים, אבל יש הרבה יותר הישגים וסימני קריאה! פרשות הדרכים בפניהן תעמוד ישראל בקדנציה הבאה, יחייבו אותה לסדרת מהלכים היסטוריים, שבין אחרים יכריעו גם בגורל היחסים עם הערבים, התוויית גבולות המדינה ועיצוב יחסי הפנים בין רשויות הממשל ובינן לבין הציבור.
במצב זה לא קשה להבין ראש ממשלה שיחפש דרך יציבה ומוצקה להיכנס דרכה לישורת זו. ממשלה רחבה ומוצקה תקל על מדינת ישראל לעמוד בפני לחצים וקשיים ואולי גם בפני הצורך להשתמש בכוח צבאי נגד אויבים. מי שיהיה שותף קונסטרוקטיבי יזכר ככזה ומי שישב על הגדר, אל נכון יזכר לשנים ארוכות כאגוצנטרי, מתבדל וחסר-אחריות.
ממשל דמוקרטי
החודשים האחרונים רוויים בהתלהמות יצרים בתקשורת, בקמפיינים נפסדים ובשיח ביבים ברשתות החברתיות. לאחר שצלחה הממשלה הנוכחית את המשברון השוטף האחרון, היא ממשיכה לעבר התאריך החוקי בו יש לקיים בחירות. לאחר שנכשל הקמפיין הנבזי להחליף ראש ממשלה שלא באמצעות הקלפי, כל מה שיקרה בשנה הקרובה הוא בגדר "נורמלי" מבחינה פוליטית.
לפיכך, טוב יעשה הציבור אם יניח לכל ההתלהמויות וההשתלחויות ויעסיק עצמו בשאלות היסוד שיעמדו על הפרק בבחירות אלה - במפורש או במשתמע - ובכלל זה מי ראוי להוביל את ההכרעות בשאלות-יסוד אלה ולאיזה כיוון יש ללכת.
אני מאמין בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, בזכותו לריבונות בכל ארץ ישראל המערבית, ובהיותה של מדינתו יהודית עם ממשל דמוקרטי - ציונות מגשימה. כלומר: ציונות שרואה בריכוז העם היהודי בישראל את חזון הגשמת העצמאות המלאה. בהיות העם הריבון במדינה דמוקרטית, הוא בעל הסמכות העליונה בכל ההחלטות המשותפות. בדמוקרטיה, מנגנון קבלת החלטות קהילתיות הוא הכרעת הרוב, באין דרך מעשית לפתרון אופרטיבי באמצעות הידברות.
על אלה ניבחן בבחירות הבאות וגם לאחריהן.
