הסיפור שכתב המחזאי הכה מוכשר עמית גור כה מקורי, נועז בחדירתו ללב כל הדמויות, מציב בפני הצופים שאלה גורלית, בלתי רגילה, שאינה מתרחשת בחיי היומיום. האם אישה שהגיעה לפנסיה מוקדמת בגיל 58, ומצפה להולדת נכדה הראשון מבתה, ולצאצא נוסף מבנה ומבן זוגו - האם היא יכולה מבחינה הגיונית ללדת תינוק? מה שאכן קרה. ונס כזה כבר מוכר מההיסטוריה הרפואית כשאשה בת 62 ילדה באיטליה תינוק. אודיה קורן כ-נגה, האם והאישה שכה מצפה יחד עם בעלה לפנסיה, כדי להתחיל לחיות, מעצימה את התפקיד שעמית גור העניק לה, ואינה מסתפקת בקריאה. יכולתה לשלוט בטקסט במשחק ולא רק בקריאה, ממקדים את רוב תשומת הלב בהצגה אליה. היא שופכת את כל לבה לאחר ההלם, לאט-לאט, תחילה בשיחה עם הרופא שהוא גם ידיד המשפחה (שמחה ברבירו הכה אמין) ובהמשך עם אשתו, איה שבא, במשחק כה עסיסי ומלבב, שתומכת בה לגמרי בהחלטתה לשמור את התינוק שיוולד, ורק בסוף - לילדיה ובעלה. היא לבו של המחזה הכה משובח, ומשחקה במיוחד, וכן של שאר השחקנים, מעמיד הצגה כמעט מוכנה להוות הצלחה במסגרת ההצגות המוצגות בקאמרי. רק להוסיף מעט עיצוב במה, קצת מוזיקה ותאורה ראויה - ולקאמרי יש להיט. מפאת בחירת הקאסט והבימוי של ניר ארז - שהם כבר מושלמים. מאד מעניין כיצד עמית גור בנה את הדרמה (המשולבת ברגעי הומור) המתפתחת בשלבים: היחשפותה של נגה לכל אחד מהנזכרים לעיל, מהווה עוד שיא בדרמה המתפתחת. כך הדיאלוג שלה עם בתה הרווקה וההריונית מתרומת זרע - בה נחשפת מערכת היחסים ביניהן, הכה אנושית ומלאת רגשות, בביצוע כינרת לימוני שניחונה במלוא היכולות לגלם דמות כה רגישה ומקסימה, ולוכדת את הצופים בקסם התמים שבה. אלעד אטרקצ׳י הצעיר כ-גיא, הבן ההומו שכה משתוקק לילד, ורואה בהריון אמו כעין מוקש - נחון ביכולת משחק טרי ורענן, ומהווה עוד זווית להסתכלות בסיטואציה הכה מוזרה ובלתי רגילה. לעומת כולם, כולל רעיתו של הרופא שכה מעודדת את נגה - מוטי כץ כבעל שחש שהתפוח נשמט מפיו - הנסיעות לחו"ל אותן תכנן כשרעיתו תצא לגימלאות, מתנגד לכניעתה של נגה לתחושת הבטן שלה. הוא עושה זאת בכל הבוטות והגסות שהוא כה מייטיב לבצע. דורית לב ארי כאחות ועידו מרקוביץ כבן הזוג של אלעד אטרקצ׳י - סוגרים את מסגרת הדמויות השונות והרבגוניות שבמחזה. יש לברך את התיאטרון הקאמרי על המבצע היפהפה הזה להעלות פריביו של מספר הצגות חדשות שתעלינה בהמשך בתיאטרון זה, וכן עוד קבוצת הצגות בסגנון תיאטרון קריאה, שהשופטים יבחרו מתוכן אלו מהן תמשכנה את חייהן כהצגות מלאות בהמשך. פרויקט שכמוהו הנהיגה במשך כמה שנים ציפי פינס בתיאטרון בית לסין ("הרמת מסך") פרויקט שנתן במה למחזאים צעירים וחדשים עם שחקנים צעירים ומחוננים, ואלה קיבלו את הזרקור הנכון ומצויים כיום בלב העשייה התיאטרלית. לכן, יש לשבח את יוזמת מנהלי הקאמרי - רן גואטה ועומרי ניצן, שצלחו בפרויקט שלהם, ולוואי וימשיך מדי שנה. כי זה הקטליזטור שגורם למחזאים חדשים לשנס את מתניהם, ולכתוב עוד מחזות שייכנסו לרפרטואר של התיאטרון. ועל זה מגיע להם שאפו רציני. כמו-כן ברכות להצגות שתיזכנה להיכלל בעתיד ברפרטואר, כי יש בהן ריענון הראוי לתשומת לב אוהבי התיאטרון.