כאשר אדם נכנס לטרקלין הפלילי הוא שרוי בהלם, חרדה וחשש מפני העומד להתרחש בעניינו. איש אינו יכול להבין איזה כוח עצום יש למדינה ולפועלים בשמה, נציגי רשויות החוק, עד אשר הוא "זוכה" להרגיש זאת על בשרו. מי ש"זכה" לכך, לא שכח זאת. לעולם ראו למשל את פועלו השיפוטי של
יורם דנציגר, במיוחד בפרשת זדורוב; הרצינות והיסודיות של
אביחי מנדלבליט בתיקי נתניהו; והחלטותיהם השיפוטיות השוטפות של מספר שופטי שלום שהיו "שם".
שופט המעצרים הוא האדם היחיד שיכול בפועל להגן על החשוד העומד לפניו. המדינה, באמצעות נציגי אכיפת החוק, מגיעה אל אולמו של השופט כנציגת הטוב והצדק, בליווי כוחה העצום ובליווי אהדה ציבורית. לשופט, שהוא ככל האדם, קל מאוד להתאהב ו"לגלוש" על אותו גל עם המדינה, שכן ממילא הוא חושב שהיא לא סתם טוענת שפלוני עשה עבירה זו או אחרת, שהרי "אין עשן בלי אש".
לשופט קל מאוד להתאהב בשקט, בעוצמה ובכוח שיש לו במקרים שבהם הוא לא רב עם המדינה. לשופט קל מאוד להאמין לנציגי רשויות אכיפת החוק, קל וחומר בעומס המוטל על כתפיו והזמן שהוא יכול להקדיש למקרה נתון, ובהתחשב בכך שבהליך המעצר הוא ניזון באופן כמעט מוחלט ממידע שמציגה לו המדינה, כולל מידע חסוי. לשופט קל מאוד לא לריב עם הציבור ואמצעי התקשורת.
למרות כל זאת, השופט הפלילי חייב לזכור, כי כל עולמו של האדם, בריאותו, חרותו, נפשו, שמו הטוב וההשלכות על חיי משפחתו והמעגלים המקצועיים והחברתיים שלו - כל אלו מצויים בידיו.
כל החלטה, ולו בשלב הראשוני, שבו עדיין קיים ערפל עובדתי ומשפטי ולא ברור האם יש אמת בחשדות - עשויה להכריע גורלות.
ישנם שופטים פלילים מצוינים, אשר ממלאים את תפקידם מתוך עקרונות קודש והבנה עמוקה לשליחות ולתפקיד החשוב שהם ממלאים. למשל: צחי עוזיאל,
גיא אבנון,
בני שגיא, מנחם מזרחי ואחרים. המכנה המשותף לכולם הוא שהם לא פוחדים לשפוט ולהחליט גם נגד עוצמת המדינה והתקשורת, במקרים שראוי ונכון לעשות זאת.
על השופט הפלילי לזכור זאת לעולם, כמו גם למלא את תפקידו ברצינות גמורה, באחריות, ביסודיות ומתוך שליחות אמיתית, ענווה והבנה עמוקה שהוא משמש כמגן האחרון של האזרח, העומד חשוף ועירום אל מול כוחה העצום והדורסני של המדינה. אין לי ספק שהשופטת
רונית פוזננסקי-כץ יודעת ומכירה את הערכים הללו, וכי בשובה אל השדה הפלילי היא תצטרף למחנה שטעם על בשרו את כוחה ואכזריותה של המדינה.
