הצהרות נלעגות מצד מנדלבליט וניצן

זה קורה כמעט מדי שבוע. כנסים יש למכביר - ובכל אחד ואחד מהם מופיעים גם פרקליט המדינה שי ניצן וגם היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט. אינני מכיר תופעה דומה במקום אחר בעולם - אבל אצלנו זה קורה. וזה קורה - לרעה. שני האנשים הכי חזקים במרקם חיינו הציבוריים בעת הזאת מגיעים, לא כדי לשטוח את משנתם המשפטית, אלא כדי לספר מה קורה ב"תיקי נתניהו". חודשים על גבי חודשים הם מגיעים, חמורי סבר, עם ניירות שהוכנו מראש, כדי לבזות את עצמם ואת המוסדות שהם עומדים בראשם. וזה מדאיג, כיוון שבאותה הדרך נוהגת גם נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שמקפידה לספר לנו עד כמה היא חרדה לתדמית מערכת המשפט. ואז היא מצטרפת לשתי החבובות שכבר מצפות ליום שבו, אולי, הם יוכלו להצטרף לערכאה הרמה, ומכה בראש הממשלה בנימין נתניהו. והמופעים האומללים האלה שהחלו בסמוך לפתיחת "התיקים" נגד נתניהו, דווקא הם, הופכים את מערכת המשפט לכה נלעגת. הם לא משדרים אמינות. הם דווקא מציגים אומללות אינטלקטואלית - וחוסר יושרה, משל היינו כולנו עדר כבשים ממושמעות. אינני יודע כיצד לומר זאת במילים עדינות - אבל במופעים האלה בכירי המערכת לא עושים טוב לגופים שהם עומדים בראשם. נהפוך הוא: דווקא ההתבטאויות שלהם, שנימה פוליטית חריפה נודפת מהם, מציבים סימני דרך מדאיגים במיוחד. שכן לא נראה, שהמערכת המשפטית, על כל גרורותיה, מתכוונת לוותר על אחיזתה החונקת במערכות הציבוריות האחרות. בוודאי שאין היא חושבת להרפות מן האחיזה בגרונה של המערכת הנבחרת. והדוגמאות הן רבות. על אחת מהן למדנו השבוע כשאסתר חיות מינתה 11 שופטים להרכב שידון בעתירות נגד מה שנקרא "חוק הלאום". במקום לזרוק את העותרים לכל הרוחות, תוך אמירה מפורשת שאין זה מסמכותו של בית המשפט העליון לדון בחוקי יסוד שהם חלק מחוקתה של מדינת ישראל - ובלבד שהם נתקבלו כדין - היא שידרה משהו אחר. בדומה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, בזמנו, מי שהחליט ש"חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" הוא חוקתה של מדינת ישראל, ושלאורו רשאי המוסד שהוא עומד בראשו להעביר תחת שבט ביקורתו חוקים שנתקבלו בכנסת, גם חיות מנסה לחולל כאן הפיכה שלטונית. וכשמישהו מנסה לכפור בעצם המהלך, מיד קמה המקהלה הקבועה שבראשה מתייצבים מעין אוטוריטות משפטיות, שבעיני הן מזויפות למשעי, ומצווחת שמדובר בפגיעה בשלטון החוק - ובהרס הדמוקרטיה. אין דבר מופרך מזה. מי שעושה דה-לגיטימציה למערכת הדמוקרטית הם דווקא השופטים. אלה שבמשך שנים מינו את עצמם בשיטה של חבר-מביא-וחבר, תוך שהם משייכים לעצמם סמכויות שאף פעם לא ניתנו להם. ודוק: האנרכיה הצפויה ממעשי המשפטנים, גם אלה שיושבים בפרקליטות וגם אלה שיושבים על כיסאם בגבעת רם, עלולה להביא לפגיעה אנושה בעצם קיומה של המדינה היהודית. והנה אני אומר את הדברים במפורש: העמדת ראש הממשלה לדין על יסוד "תיקי חקירה" שנתפרו ביד אמן, שאין בהם מאומה, לבד מרכילות מרושעת ופייק-ניוז, ופגיעה בחוק הלאום, גם יחד, עלולים לחולל סערה שקשה כרגע לשער את עוצמתה. הם ייראו בידי רבים כהשתלטות עוינת על מערכות השלטון שדומה, לדעתי, לזאת של חונטות צבאיות במקומות אחרים. אין דרך אחרת להגדיר את הדברים. וההתכנסות של גמלאי מערכת המשפט במלון כרמים ליד ירושלים משדרת, לטעמי, משהו רע במיוחד. בעיקר כשאחד מהמתכנסים ממהר אחר-כך להדליף פרטים מגמתיים, חלקיים, מן השיחות כדי להפעיל לחץ פסול על אלה שיושבים כעת במשרדי פרקליטות המדינה. ומי לידנו יתקע שבעתיד לא תהיינה התכנסויות נוספות שבהן "ידריכו" שופטים מכהנים כיצד לפסוק. אולי, בנושא חוק הלאום ואולי - בנושאים קריטיים אחרים. ואסור, כמובן, לשכוח, שראש וראשון במתכנסים הוא מי שהוביל את כל המערכת לעמדות הזינוק שבהן היא נמצאת כעת. אוי לנו, אם זה מה שיקרה.