תקווה אחת, שני ראשים

מאמר זה התפרסם בעיתון ישראל היום בתאריך 14.4.08. בנוסחים אחרים. המסר הופיע גם בכלי תקשורת אחרים במהלך השנים. גם כעבור עשור הוא מתאים למציאות הפוליטית בימין הישראלי. אסור לוותר על הימין החילוני! קבוצות שונות צצו לאחרונה בציבור הציוני-דתי בתביעה לאיחוד שורותיו. הבולטות שבהן: "קבוצת ד"ר אשר כהן" ו"קבוצת מכתב השמיניסטים". לבוגרים ולצעירים נמאס לראות את מנהיגי הציונות-הדתית מתכתשים ומתפצלים. דאגתם מובנת ומבורכת. אבל, רצונם הכן לראות את המחנה מתאחד מקשה עליהם לראות פן אחר: הדגשת דתיותו של המחנה מרתיעה תומכים פוטנציאליים רבים וטובים, הזקוקים לתקווה למרות שאינם חובשים כיפה. פן זה ראוי לניתוח. מהצד האחר של המחנה הלאומי קמה לאחרונה מפלגת "התקווה", כמענה לצורך של ציבור גדול של מי שאינם חובשים כיפה, הזקוקים לכתובת להצבעה. כצפוי, יש המודאגים לנוכח השחקן החדש בזירה. מפלגות ותיקות יותר חוששות שמא בוחריהן יאותגרו על-ידי "התקווה". מצביעי המחנה הלאומי, למודי ניסיון העבר, חוששים מפיצול במחנה, ואף אוהדי "התקווה" מהססים לגבי סיכויי הרך הנולד. גם לאלה דרוש הסבר. מדובר בעיקר בבוחרים פוטנציאליים שלא הצביעו בבחירות 2006. אחוז ההצבעה אז היה מהנמוכים בתולדותינו, כלומר רבים נמנעו מחוסר כתובת להצבעה. לא מדובר במצביעי שמאל. לאלה היה מגוון אפשרויות: מפלגת השמאל הקיצוני מרצ; אחותה, העבודה, המנסה להצטייר כפחות קיצונית; קדימה המניפה אותו דגל של שותפותיה משמאל: גירוש יהודים מבתיהם בארצם, תחת שם הקוד "שלום", ולמעשה טרנספר כוחני. ע"ע ה"הינתקות", שמה שנותר ממנה הוא גירוש יהודים והפיכתם לפליטים בארצם.

חסרי בית

מכאן שאחוז ההצבעה הנמוך נבע מהימנעותם של בוחרים כתומים, המומים ומשותקים מה"הינתקות", מאוכזבים מעריקת רבים מנבחריהם ובראשם אריאל שרון, ומוטרדים מהחזות נעדרת הברק של האיחוד הלאומי-מפד"ל. בצר להם נמנעו רבים מהצבעה, או שהצביעו הצבעת מחאה לגמלאים. מיואשים אלה זקוקים לכתובת ראויה. מה צפוי בבחירות 2009? הליכוד ישיב לשורות נבחריו ובוחריו, רבים ממאוכזבי קדימה והגמלאים. כלומר, אנשים שנאמנותם למחנה הציוני מוטלת בספק, ואלה ימתינו להזדמנות הבאה לפזול שמאלה. נאמני הליכוד, שנדרסו על-ידי שרון למרות ניצחונם במשאל המתפקדים ערב ה"הינתקות", לא ירגישו בטוחים בביתם. מי יוכל ליישר את גוום של הליכוד ושל נאמני ארץ ישראל בתוכו? רק "התקווה" חזקה, בבחינת נתניהו, "התקווה" מימינך. לחץ ציבורי ופרלמנטרי מימין שיופעל על הליכוד מבחוץ עשוי לשמור על הליכוד עצמו במחנה הלאומי. ישראל ביתנו? אביגדור ליברמן תומך במדינה פלשתינית ומוכן לחלק את ירושלים. בכך פסל את עצמו בעיני מי שמבין שמדינה פלשתינית ושלום הם דבר והיפוכו. מי שמסכים לגירוש יהודים מבתיהם ולהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך, ממילא נושא את שם השלום לשווא. מאוכזבי ליברמן זקוקים לתקווה. האיחוד הלאומי-מפד"ל? סקר דיאלוג-הארץ (29.2.2008) מנבא ירידה מ-9 ח"כים ל-4. רשימה זו דוגלת בערכים הציוניים הנכונים. אבל, חזותה, אופיה ושפתה מדברים רק אל החלק הדתי בציבור הלאומי. רשימה זו לא השכילה, ואינה מסוגלת, להתאים עצמה למשיכת קולות של כתומים רבים וטובים, בעיקרם חילוניים, שנותרו חסרי-בית ותקווה. למעשה הם ויתרו ביודעין על הקול החילוני.

הישגים גבוהים

יש הרואים בהקמת "התקווה" פיצול נוסף ומזיק במחנה הלאומי וסכנה של אובדן קולות, ומזכירים את ניסיון בחירות 1992, שבהן הפיצול בימין העלה את השמאל והפיל את ישראל למלכודת אוסלו. אין להתעלם מהסכנה, אבל יש להבינה. הנזק נגרם על-ידי רסיסים קיצוניים וקטנים מדי בימין והרכב אישי בעייתי ב"צומת". התקווה היא שהמפלגה הצעירה תצליח לא להיות רסיס קיצוני וקטן מדי, אלא תשכיל להרכיב רשימה של מועמדים טובים, אחראים ובעלי יושרה. אין ערבות להצלחה, אבל אסור להרים ידיים מראש. במציאות הקיימת, עדיף שהמחנה הדתי יתאחד ויפעל בראש אחד, ואילו "התקווה" תפעל בראש נפרד ותענה על צורכי הציבור הלאומי שאינו חובש כיפה. התייצבות דו-ראשית צפויה למצות כל קול לאומי. לעתים הליכה בשני ראשים עשויה להניב הישגים גבוהים יותר מהליכה משותפת. אחד המסרים המרכזיים של "התקווה" הוא שינוי השיח הציבורי, ערעור הנחות היסוד שבהן נשטף מוחו של הציבור היהודי המיואש בארץ, ועידוד חשיבה ציונית מחודשת. לא ייתכן שממשלת מדינת היהודים תזניח את מדינת היהודים ותעסוק בעיקר בהקמת מדינה לאויב; שאולמרט, לא ימצא זמן לטפל במערכת החינוך הקורסת, אלא יתמקד בחיזורים אחרי האויב; שציפי לבני, שנפגעה בעבר וראתה פחיתות כבוד במינויה לשרת הקליטה, תצהיר שוב ושוב שמדינת לאום ערבית בלב הארץ היא צורך של ישראל וכאילו בה ייקלטו הפליטים הערביים, בשעה שאפילו מי שדוגל בהקמת מדינה כזו חייב להקפיד על איסור הגירת פליטים לתוכה, שמשמעותה ערעור המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים. עם זאת, עיון במצע "התקווה" מראה שהיא תעסוק גם בנושאים שאינם בתחום מניעת הקמת מדינה פלשתינית. לסיכום: "התקווה" נועדה לתת ביטוי פרלמנטרי לימין החילוני הגדול והדומם, אבל לא רק לו, במטרה לעורר חשיבה רעננה ושיבה אל הציונות. הליכתו של הציבור הלאומי לבחירות 2009 בשני ראשים יכולה להביא תמורה חיונית במפה הפוליטית. כדבריו של איש השמאל הידוע יצחק בן-אהרון, דרוש עוז לתמורה בטרם פורענות.