מערכת הבחירות המטורללת, שנכנסה להילוך גבוה, ומותו של הסופר
עמוס עוז - אלה היו שני הנושאים שכבשו את הכותרות, לפחות בשבוע שעבר. התהפוכות הפוליטיות המפתיעות, לצד ספקולציות בשאלת העמדתו לדין של ראש הממשלה, העיבו וכנראה ימשיכו להעיב על שאר החדשות.
עם זאת, את דבר מותו של הסופר עמוס עוז אי-אפשר היה "להעלים" ואפילו לא לדחוק לשוליים. התקשורת אכן הקדישה עמודים שלמים להסתלקותו של אחד מגדולי סופרינו, אבל הדגש היה על פועלו הפובליציסטי-אידיאולוגי-פוליטי, ופחות הספרותי.
עמוס עוז, שבא מבית רוויזיוניסטי וכנער עבר לחיות בקיבוץ, נחשב ל"יקיר השמאל", למבטא הצלול ביותר של ההתנגדות ל"כיבוש" ולהתנחלויות. מותו, בפרוץ מערכת הבחירות, חל בד-בבד עם התרופפות אחיזת השמאל בציבוריות הישראלית.
באוקיאנוס של מילות נהי והספד על עוז, כמעט נעלם מן התקשורת מכתב הניחומים שהגיע מרמאללה: "חייו היו מלאי תרומה תרבותית ורעיונית, בהם הגן על סוגיות של זכויות וצדק, וקרא לשלום ולחיים בכבוד. אני מנחם אתכם ואת כל אוהביו עם מותו"... על החתום: "מחמוד עבאס, נשיא מדינת פלשתין, ראש הוועד הפועל של אש"ף". אז מי אמר שאין מדינה פלשתינית? אכן, חדשה מעניינת. "מדינה" כזאת - גם הימין הישראלי קונה.
מה בכל זאת צד את עינינו בשולי החדשות המסעירות של הבחירות ומות עוז? הידיעה כי שרת ההסברה הירדנית דרכה על דגל ישראל בבואה למטה האיגודים המקצועיים בעמאן, שבו התקיימה ישיבה של ממשלת ירדן. האיגודים הללו, שנלחמים בשצף-קצף בהסכם השלום ובנורמליזציה עם ישראל, הצמידו דגל ישראל לריצפה בכניסה למשרדי המטה שלהם עם סימנים של נעל - כדי שכל הנכנסים ידרכו עליו ויבזוהו.
איומים וגידופים
העובדה שמשרד החוץ הישראלי מחה כלשהו, נתקבלה בירדן בזילזול גמור. והא ראיה, האיגודים המקצועיים החריפו את צעדם, הניחו דגלי ישראל בכל הכניסות של סניפיהם ברחבי הממלכה. אף כי ראש הממשלה, עומר אל-רזאז, עקף את הדגל, השרה הדורכת נהפכה מיד לגיבורה לאומית. גל של ביטויי שנאה לישראל הציף את דף הפייסבוק שלה, בנוסח: "כולנו נגד ישראל".
עכשיו תארו לכם מצב הפוך. למשל, ביזוי הדגל הירדני המתנופף בראש התורן ליד שגרירות ירדן השוכנת ברמת-גן. האם ירדן הייתה מסתפקת בנזיפה לשגריר ישראל? ירדן והמלך בראש הממלכה היו מרימים מיד קול זעקה ונוקטים לשון איומים וגידופים נגד ישראל. כך עשו בכל הזדמנות בעבר - באירועים בהר-הבית, בתמיכה בכל צעד פרו-פלשתיני ואנטי-ישראלי באו"ם, ובהחלטה שלא להאריך את הסכמי החכירה של המובלעות בערבה. ואי-אפשר לשכוח את ניסיון הפיגוע בשגרירות שלנו בעמאן, שנסתיים ב... התנצלות ישראלית והחלפת השגרירה.
ירדן נהנית מאוד מהסכם השלום והשלכותיו. ישראל מקנה לה ביטחון בשיתופי-פעולה חשאיים, מזרימה לה כמויות גדולות של מים, מנסה להקים אזורי תעשיה בתחומה של ירדן, ועוד. נכון, יחסים חמים מעולם לא התקיימו משתי גדות הירדן, אבל השקט והרגיעה היחסיים לאורך הגבול הארוך ביותר של ישראל - נשמרו.
בביזוי המתמשך של דגל ישראל בתחומי הממלכה ההאשמית לא נשמע קולו של המלך עבדאללה, אך למרבה התימהון גם ראש ממשלת ישראל לא טרח להביע לפחות מורת-רוח פומבית. ביחסים עם ממלכת ירדן ישראל כבר מזמן מחלה על כבודה.
מנגד, חדשה מעניינת באה בשבוע שעבר מהמדינה הערבית הגדולה עימה יש לנו הסכם שלום. נשיא מצרים גילה, כי ישראל משתפת פעולה עם צבאו, במרדף אחרי הטרוריסטים של דאעש בחצי האי סיני. אם כך, אולי צבא מצרים ישתף פעולה עם צה"ל במניעת טרור חמאסי נגד ישראל? ספק אם הנס הזה יקרה...
ובחזרה לדגל שלנו: גם בכנסת ישראל נכרכה בו פרשיה זוטרא. היה מי שמחה על החלטתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, להציב את הדגל כחול-לבן דרך קבע מאחורי דוכן הנואמים. זהו כמובן
אחמד טיבי, שמאז ומתמיד העדיף את הדגל הערבי-פלשתיני, אבל ייאלץ מכאן ואילך לנאום כאשר מאחוריו, אבוי, הדגל העברי-ישראלי.
מעניין כיצד עמוס עוז המנוח, מרים נס הוותרנות והנסיגה, היה מגיב על כל אלה...
