ברשימה זו אבקש להביע הערכתי לעורכי "משיב הרוח", שמול הדממה של אגודות הסופרים, העיתונות, מחלקות התרבות בעיר בה נולד ובעיר בה חי מרבית שנותיו, הם היחידים בשדות התרבות שלנו, שהקדישו 115 עמודים בכתב העת "משיב הרוח" לציון יום השנה לפטירתו של חיים גורי.
בנימה מהולה בתסכול ציין חיים גורי, שלא תמיד היה חייל החובש כובע גרב על ראשו. אך לא ניתן להתעלם מהביוגרפיה הקרבית המשולבת בכמה משיאי האפוס הפואטי שנכתבו על ידו. זה אפוס פואטי של משורר לוחם, שנלחם נגד צבאות ערב בשדות הקרב בנגב ב-1948 כסגן מפקד פלוגה בגדוד 7 בחטיבת הנגב, וב-1967 כמפקד פלוגה בחיל קשישים בקרבות בירושלים. דווקא המשורר, שראה פעמים רבות את שכנינו הערבים דרך כוונת הרובה במלחמות ישראל, מחייב עצמו להפנים בחברה הישראלית את הגישה שלא לנצח יש להביט רק דרך כוונות הרובה והתותח, אלא יש לראות ב"ישמעאל, אחי ישמעאל, מה מליל". המשורר חיים גורי הוא החייל הכואב את הריגת רעיו, אך כואב גם את כאבן של אימהות ההרוגים מצבא האויב. כואב את "כפר המתים אשר יושביו גלו אל המזרח בעת מלחמה" שהתרחשה בשנת 1948. ומסביב הוא "מלא כפרים עזובים וחפצים עזובים, נעליים פעורות...".
כתיבתו של חיים גורי חובקת בחובה רבדים מגוונים ועולמות רחבים, כשהנדבך של שדה הקרב הוא מרכיב אחד. יפה עשו עורכי "משיב הרוח" שנתנו לצד הביטוי ללוחם הכותב על "אהבה מקודשת בדם" ו"ראה הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה" נתנו מקום למסה מופלאה של הרב בני לאו, המעלה על נס את כאב המשורר גם לנוכח מוטלות גופותיהם שורה ארוכה של חיילי האויב.
יד זכרון
אני מצטער שאקפח ברשימה זו כותבים וכותבות מופלאים ואתמקד רק בתרומת הרב בני לאו לגיליון המחווה. לאו מתייחס לשיר על אם סיסרא - "כל מי שקורא את השיר ... מודע שזו אימא של צורר העם, אך בשירו של חיים גורי
היא לא רק אימא של אויב, אלא אימא נקודה ... יש לה פס כסף בשערה, מה שמקרב אותה יותר אל הסבתא הרחומה" (עמ' 69). ובאותה הדרת קודש של הבנה לכאב האימא של האויב, התייחס חיים גורי לעשרות חללי האויב הירדני בירושלים בשנת 1967 בדאגתו להבאתם לקבורה מכובדת והצבת יד זיכרון לחללי הליגיון.
הרב בני לאו מגלה הערכה רבה כלפי חיים גורי. "בקוראו תנ"ך הוא אינו עושה זאת בחרדת קודש" (עמ' 68). הוא אינו קורא והוגה בספר התנ"ך כיהודי דתי, אך הרב בני לאו מגלה הבנה ואהבה רבה לקורא בספר התנ"ך לא כיהודי דתי, אלא "משוחח עם התנ"ך עם מה שרואות עיניו בשפה אנושית חופשית ומשוחררת מכבלי המסורת. הוא בוחר ללוש את סיפורי המקרא ולראות את מה שעיניו בוחרות" (עמ' 68).
הרב מתייחס בהערכה לפירוש שנותן חיים גורי לטקסט המקראי. ההתייחסות המקובלת לפסוקים המקראיים המתארים את אם סיסרא בשופטים פרק ה' "מבטאים לעג סרקסטי ואלים כלפי האם של זה שביקש להשמיד את ישראל. אבל אצל גורי היא מקבלת תפנית גדולה" (עמ' 69). הרב בני לאו מלא הערכה לגורי - "בזיקת החול אל הקודש - הוא מהלך עמוק שמייצר תנועת התחדשות פרשנית, שמקורה בתחושת שחרור מכבלי הפרשנות העתיקה ואפילו ממקור הדברים עצמם.
מתוך תחושת חופש הוא נוגע בקודש הקודשים הללו ומאוורר אותם למגע עם האור" (עמ' 69).
גורי מגיע בשירו המבוסס על אותם פסוקים בשופטים ה' 28-30 לא ללעג סרקסטי ואלים כלפי אם סיסרא, אלא הוא מגיע אל החמלה הגדולה כלפי האם של האויב. מביע כאב אל מול מתיו של האויב. מתים שיש להן אימהות, הכואבות את מות בניהן בשדות אימת השנאה. לדעתי, אותה ראיה מתעצמת בשירי חותם, שכתב תוך כדי מלחמת העצמאות ואחריה. הם יצאו לאור בשנת 1954. שירה הכואבת את דם העלומים המרווה את שדות האימה והשנאה בין יצחק לישמעאל, כשלפיוס ביניהם חתר חיים גורי כל חייו. רשימה זו, המתייחסת לגיליון המחווה לחיים גורי אבקש לסיים במובאה ממאמרו של בני לאו -
"אימא של לוחם שנפל היא אישה שבורת לב גם אם בנה הוא אויבי" (עמ' 69).