ביום שלישי האחרון, הלכה העבודה לפריימריז. הראשון מאז בחירתו של
אבי גבאי להנהגת המפלגה.
הנבחרים בשמינייה הראשונה הם:
איציק שמולי,
סתיו שפיר,
שלי יחימוביץ, אמיר פרץ,
מרב מיכאלי, עמר בר לב ו
רויטל סויד. יש לציין כי השמות דלעיל אינם מבשרים את האיוש בפועל. רשימת החכ"ים העתידית, תאוייש בחלקה על-ידי נציגי מגזרים שונים ושריון ליו"ר המפלגה (מקומות 2, 10, ו-16).
מעל לתהליך, שהיה דמוקרטי לעילא, מרחפת, כעננה קודרת וכבדה, השאלה, מדוע ולמה מצויה המפלגה הגדולה הזו, לשעבר, על-פי חלק מהסקרים, בתהליך מואץ של התדרדרות אל מתחת לקו האדום של אחוז החסימה (ארבעה מנדטים).
מפלגה זו ייסדה את המדינה, ארגנה והובילה את צה"ל לנצחונותיו הגדולים, החל במלחמת השחרור, המשך במלחמות סיני, ההתשה ויום הכיפורים (רשימה חלקית), קלטה מאות אלפי עולים (שהיו למיליונים), שיכנה אותם, גם אם בייסורים, גם אם תוך עשיית טעויות אין ספור, תוך כדי מבצע התיישבות אדיר, בכל רחבי הארץ.
שיאו של חשבון הנפש שעשו בוחרים רבים, היה בהינתקות מעזה, ויותר מכך - בתהליכים שארעו אחריו, בעיקר בעוטף עזה. אבל לא רק. ניצני ההתפכחות החלו לבצבץ כבר במאורעות הדמים שלאחר אוסלו, עת נשטפה מדינת ישראל בדם אזרחים תמימים, רבים מהם בעת שהיו בדרכם למקומות עבודתם או באתרי בילוי ונופש.
תמריצים פוליטיים
בהסכמי אוסלו כשלה התנועה הגדולה הזו. אם ניסו רבין ופרס, תוך התעלמות עיקשת מהעובדה כי קיימת התנגדות משמעותית להסכם, או שסברו מתוך תמימות כי ערפאת יצליח להתגבר על כל התנגדות פלשתינית ("בלי בג"ץ ובלי בצלם", כדברי רבין), הרי שהתקווה הזאת התנפצה בדם ובאש. בשרותי הביטחון של ישראל אף נאספו עדויות לכך שערפאת הוא הוא האיש שתמך ועודד את טרור הדמים.
התחושה הזו החמירה כאשר הוחל בהליכים גם להעברת אוסלו ב' בכנסת. שוב נקטו רבין ופרס בסדרת מניפולציות ותמריצים פוליטיים מעל לשולחן ומתחת לשולחן. ההסכם עבר בכנסת ברוב דחוק, אולם ההתנגדות להסכמי אוסלו ברחוב הישראלי הלכה וגדלה.
כדי לקבל את אוסלו ב' בכנסת, התנהל מו"מ מביש עם הסיעות הערביות. במקביל ה
ממשלה החליטה להעזר באלכס גולדפרב, פעיל אנונימי ב
מפלגתו של
רפאל איתן, צומת, באשקלון. גולדפרב פרש מ"צומת" ב-7 בפברואר 1994, יחד עם גונן שגב ואסתר סלמוביץ, על-רקע סכסוך עם איתן. השלושה הקימו את סיעת יעוד. גולדפרב כיהן כיושב-ראש הסיעה.
ממשלת רבין איבדה את הרוב בכנסת ומצבה של הקואליציה נעשה קריטי בינואר 1995, עת פרשו מהקואליציה חברי הכנסת מטעם מפלגת העבודה,
עמנואל זיסמן ו
אביגדור קהלני. הם הקימו את מפלגת "הדרך השלישית". ראש הממשלה
יצחק רבין פנה אל סיעת יעוד שתצטרף לקואליציה ותמנע את נפילת הממשלה. גונן שגב מונה לשר האנרגיה והתשתית, וגולדפרב מונה לסגן שר השיכון והבינוי, וממונה על חברות הבת של משרד השיכון, ובהן עמידר, עמיגור ועוד.
בוויכוח על ההצבעה על
הסכם אוסלו ב' (5 באוקטובר 1995). נטען כי הצבעתו של גולדפרב היא תמורת מיצובישי, עוד נטען כי הצביע בעד ההסכמים בניגוד לאידאולוגיה על פיה נבחר לכנסת, שדגלה בפתרון הבעיה הלאומית הפלשתינית ממזרח לנהר הירדן.
תרומה גדולה
כמעט במקביל לכך הופיעה על המפה הפוליטית דמות חדשה:
בנימין נתניהו. בחירתו לראשות הממשלה (1996-1999), נבעה לראשונה מתחושת הזעם והכעס שעוררו הסכמי אוסלו בקרב הציבור. בחירתו יצרה זרז נוסף לדחיפתה של העבודה אל המדרון (להוציא פרק זמן של שנתיים בשל ממשלה שהורכבה על-ידי
אהוד ברק כראש רשימת ישראל אחת, שכיהנה מ-6 ביולי 1999 ועד 7 במרץ 2001).
נתניהו המשיך את דרכו כראש ממשלה בפעם השנייה ב-2009, והוא ממשיך בכך גם היום. נוכחותו, שלה משקל סגולי גדול במרחב הציבורי והפוליטי, תרמה לתהליך זה תרומה גדולה במיוחד.
האם מפלגת העבודה סיימה או תסיים בבחירות הקרובות את דרכה ההיסטורית? אין לדעת. המפה הפוליטית המסתמנת, איננה מבשרת טובות. הופעתה על הבמה של רשימת 'יש עתיד' בראשותו של
יאיר לפיד, שכבר גרעה מצביעים מהעבודה בעבר וליתר דיוק מה'מחנה הציוני' דאז, ועוד יותר הופעתה על הבמה של 'חוסן לישראל', בראשותו של
בני גנץ, המתמודדת אף היא עם העבודה על אותו ציבור מצביעים, מציבה סימני שאלה גדולים בפני 'העבודה'.
האתוס הציוני, הוא בבסיס ה-D.N.A של כל חפצי החיים, במערכת הפוליטית הישראלית. שורש בעייתה של מפלגת העבודה, מאז אוסלו, הוא בהתכחשותה, היומיומית, למוטיב הבסיסי הזה. הציונות חדלה להיות הלוז שבפעילותה הפוליטית.
גם המועמדים שנבחרו עד כה בפריימריז, אינם יכולים להיות, ולא יהיו אף פעם, על-פי דפוסי פעילותם הפוליטית עד כה, חוד החנית, שהמפלגה הזו זקוקה לו, כדי להתקיים במאבק הצפוי מול מפלגות הימין ובראשם נתניהו.
