תוצאות הפריימריז במפלגות הליכוד, העבודה ומר"צ כבר פורסמו. הטעות נעשתה (כפי שאפרט בהמשך), וכולי תקווה שהלקחים יילמדו ושאלו יהיו הפריימריז האחרונים למרות שהם פופולריים ומזוהים עם חופש, קידמה ודמוקרטיה. כמו-כן, אני מקווה שראשי שאר המפלגות שאינן מקיימות את השיטה, לא יתפתו ללחץ החברתי הקורא לקיימה.
לתפקוד מיטבי של מפלגה נדרש ראש מנווט אחד וחברים חדורי מטרה הפועלים יחדיו. עדיפה מפלגה המורכבת מאנשים בינוניים הפועלים בהרמוניה, ממפלגה של כוכבים שכל אחד מכוון בה לכיוון אחר ושואף לנווט את הספינה בעצמו. לא פלא ש
מפלגת "יש עתיד" של לפיד המשדרת הליכה בקול אחיד מצליחה יותר מהמותג הוותיק: "מפלגת העבודה".
אינני רואה פגם בכך שנבחרת ייחודית ומצומצמת של בכירי המפלגה, תבחר את העומד בראשה, והראש הנבחר יקבע את הנבחרת שהוא מאמין בה לשם מימוש יעדיו. לא אהבתם את הנבחרת? אל תצביעו למפלגה. אין כאן שום דיקטטורה. אני מעדיף דמוקרטיה שבה בוחרים נבחרת הפועלת בהרמוניה מדמוקרטיה שבה בוחרים סלבריטאים בודדים ופופוליסטים שאין שום חיבור ביניהם. הכוכבים יכולים לעבור כמו כלום ממפלגה למפלגה ואף להקים אחת משל עצמם ולהציע בה את פולחן אישיותם כמצע. פלא שהמפלגות הגדולות התכווצו ושאין כבר מפלגות העוברות חופשי את ה-40 מנדטים כמו פעם?
הפריימריז משחית
כאשר חבר מפלגה נתון לחסדי בוחריו ולא למפלגתו, הוא חייב לבלוט, להיות פופולרי ולעסוק בטיפוח תדמיתו. אחד כזה יעמול על הוזלת מחיר הלחם כדי שכולם ידעו שהוא חברתי, אך ימנע מלהודות שהורדת מחיר הלחם הובילה בעקיפין לעליית מחירי הביצים והסוכר. העלאת חוקים וקידומם הפכה לכלי לצבירת פופולריות אישית בפריימריז על חשבון פופולריות מפלגתית או קואליציונית (תשאלו את כחלון כמה כוח צבר כשהוריד את מחירי הסלולרי מבלי להודות שמדובר בחוק שקידם
אריאל אטיאס מ
ש"ס שהיה קודמו בתפקיד, ושאילו לא היו חילופי תיקים במשרד התקשורת, התהילה הייתה רשומה על שמו של אטיאס, וכחלון היה נשאר עד היום חבר מן המניין בליכוד). בקבוצת כדורסל לא נדרשים רק קלעים. יש מקום גם לאלו שעושים עבודה שחורה שרק מומחי כדורסל אמיתיים יודעים להעריך, בניגוד לאוהדים שטחיים המהללים את הקלעים בלבד. אותו הדבר בפוליטיקה ולכן, כדי להצליח בפריימריז, כולם מנסים לקלוע סלים (חלקם פופוליסטיים ומיותרים) ואין כבר ערך לעבודה השחורה מסביב שסייעה בעבר למפלגות הגדולות להיות באמת גדולות.
שיטת הפריימריז גם מאפשרת יתרון למועמדים מקושרים עם מרפקים על פני מועמדים איכותיים, ושוב כולנו משלמים את המחיר, בייחוד כשנבחרי הפריימריז מחויבים לפעילים שבחרו אותם יותר מאשר למפלגה ולעם. לא חבל שאנשים מוכשרים ויצירתיים יישארו מאחור כי אין להם מרפקים?
צחוק ממצע המפלגה - כל אחד יכול להתפקד למפלגה שיש בה בחירות מקדימות, גם מבלי להזדהות עם מצע המפלגה ומבלי להתכוון להצביע עבורה. תמורת כמה שקלים בשנה יכול תומך מר"צ נלהב וגם כהניסט מושבע, להשפיע על הרכב הרשימה בליכוד.
מפורסמים כמו ראשי ערים, אנשי צבא, ואנשי תקשורת, יכולים להצטרף לאחת המפלגות, ומכוח אישיותם האהודה לצרף אחריהם המונים מבלי שאלו ידעו את דעותיהם הפוליטיות האמיתיות של אלו שהם נוהים אחריהם. לפעמים גם המתמודדים עצמם לא סגורים לגבי האג'נדה שלהם אך הם רואים במפלגה קרקע נוחה לזכות בתפקיד וכל אחד מהם מצטרף לנבחרת שהוא מעריך שסיכוייו להצליח ולהתקדם בה גבוהים יותר. האופציה לשחק בין המפלגות מבלי להיות מחויב למצע שלהן היא צחוק מהדמוקרטיה וזה די מפחיד. האידאולוגיה מתה כי הרצון של המפלגות להיראות דמוקרטיות פתח דלתות למהלכים מאוד לא דמוקרטיים ורק השיטה הישנה תוכל לשפר את המצב (למרות ששיטה מושלמת איננה קיימת). הצרה היא ששיטת הפריימריז נחרטה בתודעה כחלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה וקשה לוותר עליה. כל אחד רוצה להראות שהוא יותר נאור ויותר מתקדם מהשני וככה החלו הדיבורים גם על פריימריז פתוחים המאפשרים חופש הצבעה גם למי שלא חבר באותה המפלגה (בחירות כאלו התקיימו במפלגתו של פייגלין וגם במר"צ הייתה מחשבה לקיים אותן אך היא לא יצאה לפועל).
