שופרי התעמולה של הליכוד שבים וחוזרים על האמירה הנבובה שאסור להמר על הביטחון ושהם הוכיחו שהם עומדים בהבטחותיהם הביטחוניות. כנראה שהם שוכחים שהם הבטיחו שהם יחסלו את החמאס ומן הסתם הם גם בונים על הליקוי בָּזֽכָּרוֹן של הציבור והם בטוחים שהציבור לא זוכר את אלפי המחבלים שנתניהו שחרר ואת הלילה בו שוגרו מהרצועה כ-500 רקטות.
בהקשר לזה, אולי כדאי להזכיר כי במוצאי שבת האחרונה, בתוכנית הרדיו "מעבירים לראשון" עלתה לשידור תושבת עוטף עזה ואמרה, בין השאר, כי כנראה לא יהיה טוב לישראלים, בעיקר לאלה הָגָרֽים בסמיכות לעזה, אם לא יהיה טוב לציבור בעזה, ודווקא בגלל שאנחנו החזקים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיטיב עם הציבור בעזה וזה אי-אפשר לעשות כאשר מפציצים את עזה, אפילו אם רק מחנות ריקים. הילדים העזתיים, כמו הילדים של עוטף עזה, גדלים בתוך קונצרט מתמיד של פיצוצים - וזה לא בדיוק מתכון טוב לגידול אזרחים שלווים ויצרניים, אוהבי שלום.
האלוף
גיורא איילנד, מי שהיה ראש אגף המצבעים בצבא וראש המל"ל ומי שנחשב, גם בעולם, כאסטרטג מעולה ובעל נקודת-ראות רחבה וריאלית, מגדיל לעשות באמירותיו. לדבריו, ממשלת ישראל איננה רוצה אפילו לנסות ולפתור את הבעיה שמעוררת עזה והיא מתעלמת, אולי בכוונה תחילה, מכך שהבעיה איננה רק ביטחונית אלא גם אזרחית שחלק ממרכיביה אף חמורים מהבעיה הביטחונית; למשל, הביוב והמחלות שאינם מכירים בגבולות ושגם אם מקורם בעזה, יכולים להשפיע על הבריאות בישראל.
יתרה מכך, לדבריו, עזה כבר מזמן מנוהלת כמדינה עצמאית עם ממשלה עצמאית ולממשלה שם, כפי שהדבר נכון לגבי כל ממשלה שהיא בעולם, יש עניין לא רק לנהל סכסוך עם ישראל, אלא לא פחות מכך - יש לממשלת החמאס עניין קריטי בפתרון הבעיות ההומניטריות שהופכות את עזה לפוטנציאל של אסון אזרחי ואקולוגי. לשיטתו, נֽיצֵי הליכוד - למשל, הרכש החדש
יואב גלנט ואחרים - שבים ומדברים על כך שאם מעבירים כסף לחמאס, שזה משהו שהליכוד עושה בזמן האחרון כמעט מדי חודש, הרי שֶׁמֽי שנהנים ממנו לפני כולם הם הטרוריסטים של החמאס. משום כך, הם מצקצקים בלשונם. אסור לאפשר השקעות ברצועה לפני שהחמאס יחדל לחלוטין מפעולות הטרור שלו, מה שגם הם יודעים שהוא בלתי אפשרי מבחינת החמאס, ששב וטוען כי כל מה שהוא רוצה הוא מה שהוא קורא "הסרת המצור" ובעברית מדוברת: אפשרות לקיים חיים נורמליים לאוכלוסיית המיליונים של רצועת עזה.
הפעלת כוח
המסקנה פשוטה: אם רוצים להמר על הביטחון, בעצם, אם רוצים להבטיח את המשך המלחמה הנמשכת זה שנים עם החמאס ועם העם בעזה - הרי אין דרך טובה מלהשיג את זה מאשר על-ידי הצבעה לליכוד בבחירות הקרובות. האם מפלגות אחרות חושבות אחרת? התשובה לכך לא ברורה די צרכה. מפלגת הגנרלים והחייל הלא-קרבי של גנץ ולפיד מבינה, כך נראה, שהפתרון למצב הנורא שנוצר בגלל בעיית עזה איננו יכול להיות טמון רק בהפעלת כוח. ודאי שלא בהפעלת כוח בלתי-פרופורציונאלי (בהשוואה לכוח שמפעילים החמאס והג'יהאד האסלמי נגד ישראל) או בכיבוש מחדש של הרצועה, או בקניית שקט כנגד שוחד במימון קטרי. גנץ וחבריו אולי אפילו סבורים שהפתרון חייב להיות מדיני, כפי שטוענים במפלגת העבודה.
אבל כדי להגיע לפתרון חובה על הציבור בישראל, ובראש ובראשונה על מפלגותיו ומנהיגיו, להראות שהוא מבין את מקור הבעיה ואת השלכות הרוחב והעומק שלה. יש צורך לצאת מעולם הקלישאות שמדבר על טרור בלבד ולא מתעניין בגורמי הטרור או בכך שאפילו העם שאינו עוסק בטרור מוכן לשאת אותו ולשלם בסבל כי הוא חש ששוב אין לו מה להפסיד. יש להבין גם שהמצב ההומניטרי בעזה זולג כבר עתה אל-מעבר לגבול, אל תוך ישראל - מה שבא לידי ביטוי בזיהום מערכת הביוב הישראלית או בחשיפת ישראל למחלות הזולגות לשטחה מהרצועה.
יש גם צורך להבין שכאשר לצעירים בעזה אין אופק תעסוקתי בלי קשר לרמת ההשכלה שלהם ושאפילו להגר הם לא יכולים, לא רק שיש להם זמן להתעסק בהפרות סדר, אלא שהתחושה המרכזית שלהם היא שבעצם שוב אין להם מה להפסיד. אנשי הימין טוענים שהרשות הפלשתינית היא זו שיש להאשים בכל הצרות בעזה. לטענתם, היא זו שמסרבת לשלם את משכורת הפקידים והיא זאת שמערימה קשיים על השגת אותו שקט מיוחל. היא גם זאת, טוענים אנשי הימין, שבמחדליה מאפשרת את העצמת ההשפעה האירנית והחיזבלאית על עזה. והנה, בו-בזמן, השלטון של הימין הוא זה שמנסה לקנות, תמורת כסף קטרי, שֶׁקֶט-לרגע כשהוא משסה, מידי פעם, את חיל-האוויר שיפציץ ברעש רב (המפחיד ילדים) מחנות ריקים של חמאס.
בסופו של דבר, בין אם הפתרון הכולל של בעיית עזה יהיה זה של שיוכה לרשות, בין אם תכיר ישראל לא רק "דה פקטו" אלא גם "דה יורה" בממשלת עזה וביישות המדינית שהיא מייצגת ובין אם תצליח ישראל, בעזרת העולם, לשכנע את המצרים ליטול אחריות על עזה, כפי שהיה לפני 1967 תוך סיוע נדיב למצרים, שיאפשר פיתוח אמיתי של הרצועה, בכל מקרה יחייב הסבר פתרון הבעיה ההומניטרית שעזה סובלת ממנה. זה אומר השקעות מסיביות בתשתיות פיסיות ואזרחיות, פתיחת הגבולות של עזה - אולי דרך מצרים ו/או דרך האוויר והים - ובעיקר, יצירת אופק של תקווה לאוכלוסייה המקומית ברצועה.
כל מי שאינו מוכן לכך, זורה אשליה בעיני הבריות ומרמה את הציבור בישראל. שהרי בכך אין כל הימור על הביטחון אלא אך ורק יצירת מסלול של תקווה לחיים הוגנים בעזה, מה שיאפשר גם לנו ליהנות משקט ואולי אפילו משכנות טובה.
עזה חייבת להיות חלק משמעותי במערכת הבחירות הנוכחית ועל המפלגות המתחרות על קול הבוחר לצאת מעולם הסיסמאות ולומר בקול צלול וברור איזו תוכנית מעשית הן מתכננות לפתרון הבעיה העזתית.
