הבנליזציה, משטחת את כוח השיפוט. היא אומרת את המילה ערך, על-פי מה שהבריות אגב כל מיני שיח משמיעות בלי לעמוד על עניינו המדויק, וכדי שיישמע - הוא מכניס לתוכה הוויות משלו שאין להן דבר עם ערכים. למשל פלורליזם. מילה נאה. גם פלורליסט הוא אדם נאה. ההמון שומע, מתרשם, פלורליזם - הכלה של דעות שונות. פלורליסט - סובלן, מכבד את רעהו גם אם אינו משול כמוהו. יפה.
אבל ריבוי דעות אינו פלורליזם. אם מצד אחד עומדת דרך משל משנה הטוענת לעליונות הגזע הלבן, ועל ידה משנה הטוענת כי כל בני האדם נולדו בצלם והם שווים מעיקר בריאתם, אין שום פלורליזם בקבלת שתי הדעות. הערך קובע. המותר והאסור אינו צרור. זוכר אני שאמרתי בשעתו לבר שיח שמצא רבותא בעובדא כי בימי מלחמת העולם השנייה הייתה מדינתו נויטרלית, וניטרליות היא בעיניו ערך, כי אם מן העבר האחד עומד צ'רציל ומן העבר השני הקורפורל שהיה לפירר, הניטרליות היא חטא, היא עוון קשה מזדון. בלי כוח השיפוט, כל גחמה יכולה להיות ערך, וכל ערך גחמה, ובשמה יוצאים כביכול לתקן עולם וכל שקורה הוא שדברים שטועים לקרא להם בשמם - משתנים, מאבדים משמעותם, וזילות שדופה המתכסה בעטרה של יוקרה, פושטת בעולם.
אני אומר את הדברים כנגד מה ששמעתי שקנדידט אחד למשרה הנחשקת של שר החינוך של מדינת ישראל אומר על מעמדו כשר הערכים של האומה.
אומר תחילה. שר חינוך איננו המחנך של המדינה. שר הבריאות איננו הרופא שלה. שר הביטחון איננו המצביא בחזית. שר המדע איננו לא הפיזיקאי ולא המתמטיקאי ולא אסטרונום ולא חוקר השפות הנכחדות באיי הים, ושר המשפטים איננו שופט. אפילו שר הדתות איננו תיאולוג. המורים מחנכים. הרופאים מרפאים. החיילים לוחמים. החוקרים מרחיבים את גבולות המדעים. והשופטים עושים דין וצדק על-פי משורת החוקים. השרים ממונים על-ידי הציבור להיות פרנסי התחום עליו הם מופקדים, על-פי סדרי עדיפות עליהם הסכימו כל השרים כולם, ואותה אישרה הכנסת או כל פרלמנט.
מה היא דמוקרטיה
לא, הם לא רובוטים. הם אנשים, בעלי עמדה, דעה, חינוך משלהם, נטיות לב, קדימויות, כמו לכל איש, ובוודאי כמו לכל פוליטיקאי, ודרך ניהולם את המשרד שלהם מושפעת השפעה גדולה למדי ממידותיהם האישיות. אבל אם הם הגונים, הם מנהלים את צרכי החינוך ואת משק החינוך על-פי תכנים שיש עליהם הסכמה של מוסמכים על-ידי הציבור לעסוק בחינוך. להניח כי כיוון שהציבור בחר בשר שליבו נוטה לכחול ועל כן הוא יוצא להכחיל את כל המערכות ולכפות תכלת על ראשי עם, זה כמו להניח כי כיוון שהציבור בחר בשר שליבו אדום ולכן הוא יוצר ברשות ובסמכות להכניע את כל הארץ לאדום. אולי יש לו כוח לעשות כן, כי שרות היא עמדת כוח, אבל כוח נמדד בבלימה לא פחות מאשר בפריצה. תולה ארץ על בלימה.
בא הקנדידט ואומר כי בשבתו על כס השרות הוא ייאבק בהדתה של שבמרכזה עומדת מסכת הזכויות של המיעוט העודפת בעיני האורתודוקסיה הערכית של המערב הנוכחי על פני מסכת הזכויות של הרוב הלאומי. הוא גם יגדיר על-פי משנה זאת מה היא דמוקרטיה, ויהפוך את שיעורי האזרחות לסדנה של בה מעמידים את המיעוט התובעני לזכיותיו על מקומו.
השימוש הדמגוגי בביטוי "הדתה" הקובע בבנליות מופלגת שדביקות בערכים היא אמונה דתית, היא כמובן כזב. נוצרי, מוסלמי, בודהיסט, יהודי, אתאיסט, אגנוסטיקן, חרדי, דבק או לא דבק בחובה להגן על זכויות המיעוט ולראות בהגנה זאת מבחן לעמדתו המוסרית חברתית, דבק במידה החוצה כל אמונה דתית. אם אינה חוצה, אין שום אמונה המקבלת כערך את ביטול ההגנה על זכויות המיעוט. לא היהדות בוודאי. לא שום דת הכפופה לאמיתות שמים שלה.
מעמדה של מדינת לאום איננו מעמד דתי. הוא מעמד של עמידה בצומת בו הזהות הלאומית והזהות המוסרית נפגשים פגישה מתמדת ומזינים זו את זו. לא מכריעים. לא מתפשרים. ממזגים. במידה. בתבונה. באחריות. היתר הוא פוליטיקה, כוחנית, אם אפשר, פופוליסטית אם כוח השיפוט נשחק, צרת אופק, אם יצרים גוברים.
הרבה רעה בעולם
אבל לבד מזה, מי שמך, מי שמך לקבוע מפני שנבחרת להיות פרנס, איזה מזג אוויר ישוב בארץ? איזה חמצן יינשם? איזה רוח תהיה כשרה ואיזו פסולה. בני חורין בחרו בך כדי שתשעבדם? איזו איוולת רעה, בייחוד כשמכריזים עליה מעשה יוהרה מוקדמת ומתגרה תוך כדי הפטרה שכך דרכו של עולם וכך יאה עשו בעלי דעות קודמות וכך מותר על-פי התקן של המידות השלטוניות.
זה כמובן לא יהיה. זה גם איננו. שום שר חינוך לא קובע למחנכים החרדיים מה מסכת הערכים המותרת לדידם. הם מחנכים על-פי תורת רבותיהם, והפרנסים, דואגים שמשלמי המיסים יקבלו את מלוא הסיוע במשאבים ובכיוצא באלה מפני שהם משרתים בני חורין לקבוע דרכם ואורח דרכי זהותם. שום שר חינוך לא יאמר לרמבמ"ים, ולא לסוקרטים, ולא לעגנונים ולא לביאליקים ולא לקוקים ולא לשום כוח שהניע מחשבות תבל מה לכתוב ומה ללמד ומה להוריש. מי שניסה, ויש זרע מהומה וקצר מפך, והרבה רעה בעולם.
ישראל היא מדינה בה מתהווה תהליך מרתק של הלחמת דעות שהתקבצו כאן לפונדק ריבוני חדש תוסס, לעתים בתשתית, לעתים בקומות הפתוחות ובמרפסות והיא מפליאה ליצור כאן משהו שיש בו על-פי אמרתו הנודעת של הרב קוק חדש שמתקדש וישן שמתחדש. המציאות היא מורכבת. היא מדינת עם ישראל, כך שמה, כך תעודתה, והיא מדינה שיש בה אזרחים שמדינת ישראל היא מדינה שלהם, ואף על-פי שנראה כאילו שזה צימוד שיש להכריע מה הוא, הוא מוכרע מעצם מציאותו, מימי שחר המדינה עד הנה וכך יהיה תמיד.
כך מתפקדים פרנסי המדינה מימים ימימה, אזרחות מלאה לכל באי המדינה, זכות לבחור, להיבחר, ליהנות מתקציבים, ממשאבי טבע, מחופש מלא בענייני דת ואמונות ותפילות, ובתוך כך צלו הארוך של סכסוך שמטיל אתגרים של זהות על אלה וגם על אלה, ואין אלא להשתאות עד כמה על-אף הניסיון הלא מצוי הזה בעולם, המדינה עומדת בו, ואם יום היא כושלת, למחר היא עומדת, והולכת בשמירה מעולה גם על דרכה כמדינה וגם על יעודה כמדינת עם ישראל. מי שבא לפרום, אינו יודע עד מה יקרע!
ועל כן, קנדידט יקר, הצנע לכת. כינוס לתוך ההבנה כי הנקרא לשרת את הבריות, לא בא לשלוט בהן, אלא ליצור להן את מרחב החרות בו הם חותרים איש איש על-פי הטוב והישר אל הברכה של הפרט ושל הכלל, של כל פרט, של הכלל כולו.
