קריאה אחרת במגילת אסתר

אני נדרש להדגיש קריאה אחרת במגילת אסתר, כשבעת כתיבת המאמר קיים חשש, שבכנסת ה-21 יכהנו תלמידיו של מי שבמסע הבחירות שלו לכנסת ה-11 בשנת 1984 יצא בסיסמה "תנו לי את הכוח - אני אטפל בהם". הכוונה בערבים, כשהוא ותומכיו נושאים דגלים צהובים בתוכם אגרוף קמוץ בתוך מגן דוד והביטוי: "רק כך". אני מבקש קריאה אחרת במגילת אסתר, כשבכנסת ה-21 עלולים לשבת תלמידיו של מי שדרש ליישם חוק, שאזרח במדינת ישראל יכול להיות רק בן העם היהודי. לא יהודי, שיקבל את מרות היהודים ויוותר על תפקיד שיש בו שררה ייחשב רק לגר ותושב בישראל. מגילת אסתר חובקת בחובה סיפור היסטורי של עם הנאבק על חייו, ובעברו התמודד עם ניסיונות מרים להכחידו. אני מציין בכאב שבמגילה, הפורסת התמודדות עם תוכנית ואנזה של המן, כלולים תיאורים, שיש לי איתם שיח ושיג מר וכואב. קשה לי להשלים עם הסיפור בסוף האגדה, המשלב בתיאור הניצחון על המן האגגי הרשע את הפסוק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח', 17). אינני נושא לבי שאנשים יקבלו את היהדות כי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם. זו הפעם היחידה שמופיעה בתנ"ך המילה "מתייהדים". לצערי, המילה הנושאת את שם העם היהודי לא הופיעה בהקשר של ערכים אנושיים, אלא אנו פוגשים אותה כמנחיתה בהלה ופחד מהשררה. אני מצר על פסוק, המביע סיפוק ממציאות של עמים המקבלים את היהדות מתוך אימה ופחד. אני מבקש למחוק מספר היקר לי ביטוי של יוהרה והתנשאות לאומנית.

יהדות שיכורת כוח

מגילת אסתר מספרת לנו על הצהרת הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה. לא אהיה עם הרוקעים ברגלים ומתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת למקרא פסוק של התייהדות מתוך פחד ואימה. אינני נמנה אל העולזים בבתי הכנסת, המעלים על נס יהדות שיכורת כוח ועוצמה שאליה מבקשים גויים להסתפח. לא אהיה עם שיכורי שמחה למקרא הפסוקים המעידים על גלי גיורים המוניים. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים. רק שההתייהדות נעשתה ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שהבולט בהן בימי בית שני היה אלכסנדר ינאי. מדיניותו של אלכסנדר ינאי העלתה מהאוב את מדיניות ההתייהדות הכוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו. לבי לא עם הפסוקים המעוררים זקפה לאומנית "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך ...הָרְגוּ בְּשוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף" (מגילת אסתר ט' 16). אינני מוכן להיות שותף לצעקות הגיל בבית הכנסת בעת שמחה על טבח המוני של חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף איש. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח המוני של 75,000 אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות. וזאת בנוסף ש"בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בְּאָדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָן שְׁלֹש מֵאוֹת אִישׁ" (מגילת אסתר ט' 15). אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, בית מקדש מעט של עם ישראל, את עובדת היות כל עמי העולם מעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַחֲדָם שֶׁל כָּל הָעַמִֹים" (מגילת אסתר ט' 2). אינני רוצה את תאוות הנקם וההנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָּן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם" (מגילת אסתר ט' 5).

טבח המוני

קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם". גם האויב הוא יצור הנברא בצלם, ואין לקבל את ההיתר של פרק ט' פס' 5 במגילה. לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק 5 מפרק ט' אקרא לילדי ולנכדי משירה של המשוררת חגית גרוסמן, הכואבת את המציאות בה אנחנו סותמים "אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב". אמחק ממגילת אסתר שלי את פסוק "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז" (מגילת אסתר ח' 11). השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל. לזכותו של העם על-פי הסיפור במגילה, הם לא חטאו בחטא השלל והביזה, למרות שפסוק 11 מתיר ביזה. בעת כתיבת שורות אלו פורץ מאחת מתחנות הרדיו בערבית מלל שטוף זימת-שנאה חסרת מעצורים מפי מנהיג החיזבאללה. אל מול פרץ שנאה קוטל חיי אדם אינני מוכן לאמץ תכנים מקראיים כדוגמת הביטוי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד... טַף וְנָשִׁים...", ובוודאי שלא להלל טבח המוני של 75,000 אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות. את המאמר אני מסיים כשאל ביתי פורץ רעש הצפירה לנוכח סכנת רקטה מעזה, הנושאת מטען מוות לתושבי גוש-דן. עם אימת רקטת מוות חובה להתמודד לא עם קריאות גיל מתוך ספר הספרים על להשמיד להרוג ולאבד וביניהם גם טף ונשים, ועם דחייה על הסף את תלמידיו של מי שבתקופת כהונתו בכנסת שלח מכתבים לאזרחי ישראל ואיים עליהם בתוצאות חמורות אם לא יקבלו את תנאי גר ותושב או יעזבו את המדינה ו"בנדיבותו" מציע להם פיצויי כסף.