אזרחי ישראל הלכו השבוע לקלפי, זו הפעם ה-21 בתולדות המדינה, ובעצם זו הפעם ה-24, אם לִמנות גם את הבחירות המיוחדות לראש ממשלה בלבד, שהתקיימו שלוש פעמים, עד לביטולן. 24 סבבי בחירות בחייה של מדינה בת 71, הפכו למעשה שיגרה, אף שיש גם כיום אזרחים שמקיימים את חובתם האזרחית בדחילו ורחימו, בידיעה שהצבעתם לא רק תחרוץ את צביונה של המדינה ואת אורח חייו של הפרט, אלא גם הינה בגדר עשיית היסטוריה, בבחינת 'היינו כחולמים'.
ועם כל זאת צריך להודות, שאין הרי הבחירות לכנסת הראשונה, שהתקיימו בכ"ד בשבט תש"ט (21.1.1949), שמונה חודשים אחר קום המדינה, כהרי הבחירות בפעם ה-24. אין שום בסיס להשוואה בין ימי השפע הללו, להצבעה אז בעיצומה של מלחמה על עצם הקיום, בעידן של צנע, ועם אוכלוסייה יהודית שמונה רק 782,000 איש (כפי שעלה ממיפקד האזרחים הראשון, 8.11.1948), ובהם 506,867 בעלי זכות בחירה. בפועל אגב השתתפו בהצבעה 440,095 מצביעים – 87% מכלל בעלי זכות הבחירה.
גם אז, אגב, היה צורך לעודד את המצביעים לצאת מהבית.
דוד בן-גוריון קרא בשידור לאומה ברדיו: "בל ייעדר איש או אישה מן הקלפי. אחריות גדולה מוטלת היום על כל אחד".
בגודל השעה חשו גם מרבית החרדים הירושלמים, שהלכו לבחירות בשמחה ובהתרגשות, בבחינת מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. אומנם כבר אז היו זרמים בחרדיות הירושלמית, שהתפלגו כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת מן היישוב המאורגן שהתאחד במסגרת 'כנסת ישראל'. המתפלגים הקימו בהסכמת המנדט הבריטי את 'ועד העיר האשכנזי', שהפך לימים 'העדה החרדית', שכבר אז ועד היום מחרימה את הבחירות למה שמכונה בפיה 'כנסת המינים'.
היום הגדול
אבל המחרימים היו מיעוט. שימו לב כיצד התייחס לבחירות יהודי ירושלמי ושמו הרב משה יקותיאל אלפרט, שהיה ר"מ בישיבת עץ חיים בירושלים, בשנים 1917-1955, אשר נתמנה בידי הבריטים לשמש 'מוכתר' של ירושלים שמחוץ לחומות. יומנו האישי, שנחשף בידי אחיינו פרופ' פנחס אלפרט, מתעד את תחושותיו ביום הבחירות 'הראשון מזה אלפיים שנה':
"בשעה 5:35 בבקר השכם קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי אלפיים שנה גלות או יותר, אפשר להגיד יותר מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית, וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
"...אני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בהפועל המזרחי אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי.
"...התחילו הבחירות והיו"ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי, וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי... נכנסתי לחדר השני ששם היו מונחים כל הפתקאות של כל הרשימות. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה ליד המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. הגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם... בשעה 6:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל. יום חג גדול".
