ז'איר בולסונארו נשיא ברזיל אמר את המשפט אותו טרח לייחס כיצירתו האישית, כי יכולים לסלוח לחטאי השואה אבל אסור לשכוח אותם בפני ההגמונים האוונגליסטים של ריו דה ג'נרו. כפוליטיקאי הנשען במידה דגושה על התמיכה של האוונגליסטים הברזילאים, מי לידינו יתקע כי החשד כי הוא אומר מה שתומכיו נוטים לשמוע לא עזר לו להיות יצירתי כל כך.
הנימה של "לסלוח" גם על חטא שאין לשכוח היא בעלת צליל תיאולוגי דתי. המושיע כיפר בדמו על הצלב על פשעי האנושות כולה. אין בעולמו חטא שלא יכופר אם החוטא מכיר באדנותו של בן האלוהים. מי שלא מכיר הולך לגיהינום. לעד. למי שהכיר יש כפרה, אחרי ענישה, אחרי ייסורים, אחרי תהליך, אך יש. הסתירה לכאורה בין 'אפשר לסלוח' אבל 'יש לזכור' כדי שלעולם לא תונחת עוד שואה על האנושות אינה סתירה כלל. אבל גם איננה מצדיקה את הפרשנות הרופסת כאילו נשיא ברזיל אמר בכך כי העם היהודי יהיה מעתה מוגן לעולם על-ידי מי שלא ישכח, ויש לברכו על כל כך כידי ישראל. המשפט המכריע הוא כי אפשר לסלוח. המשפט הנלווה הוא כי אין לשכוח.
בעובדה שנשיאה של ברזיל שמשוטט בהיסטוריוסופיה באמירות כגון הנאצים היו סוציאליסטים מכוח העובדה כי המפלגה החלה דרכה תחת שם של ראשי תיבות מפלגה לאומית סוציאליסטית במרחב הכאוטי של אחר מלחמת העולם הראשונה היא עורבא פרח מריר-לא הייתה בעולם מפלצת ימנית שבימית יותר - יש יותר מהוכחה כי האיש איננו פוסק מובהק בתחום בו בחר לשוטט. אבל בעובדה שהדברים נאמרים באינטונציה שיש בה, לדידי, השראה אוונגליסטית, יש כדי להפחיד. זה כבר לא ברזיל. זה חורג מגבולות מדינה. זאת אמירה שיש לה פוטנציאל להילמד, להיטמע, להיראות כתואמת אמונות.
מי שעל-פי אמונתו יכול לסלוח לחטא שאי-אפשר לסלוח לו, הוא מכחיש טיבה של השואה כחטא שאין עליו כפרה, לא על-ידי אדם ולא על-ידי שמים, גם אם אדם לא ישכח, גם אם יזכור ללמד את בניו עד לאן יכול האדם לרדת אם אין לו אמונה. הסכנה של כריכת השואה במעמדים תיאולוגים היא סכנה מאיימת, היכולה חלילה להיות חוצת גבולות. רק תיאולוגיה יכולה להציג מה שאסור לשכוח כמה שאפשר לסלוח. המשמע הוא כי לסלוח מכשיר את הקרקע גם לשכוח, לשכוח מכל מקום שהשואה היא עוון שאין עליו כפרה, שאי-אפשר שיהיה עליו כפרה. אם יש - היא לא השואה שהייתה. שהייתה תישכח כלא הייתה.
