דליה, הפעילה המסורה של הליכוד ברמת-גן, עמדה ביום הבחירות מבודדת ליד דוכן דל-חומר של תנועתה ברמת-גן. איש לא התקרב, איש לא התעניין. מבטה הביע דאגה. אנחנו חלשים בשכונה, הנידה בראשה. אדם אחד ניגש, בכל זאת. מודאג לא פחות, חושש מהתוצאות. קוראים לו
יואב קיש. חבר-הכנסת הפעלתן, ממונה על קמפיין הבחירות במחוז, נעדר אשליות. לא יואב, לא דליה ולא האדם השלישי שניצב ביניהם, חשבו שאפשר לשנות את התמונה. לא כאן, ברמת-גן.
בוודאי לא למראה הרבים שזרמו לקלפי, פניהם זורחות, מביעות בפומביות חגיגית את הצבעתם ל"כחול-לבן", רק כדי "להפיל את ביבי". התוצאות בקלפי המסוימת הזאת, אחת מלמעלה מעשרת-אלפים קלפיות ברחבי הארץ, היו חד-משמעיות. על כל בוחר אחד של הליכוד - נימנו שלושה בוחרי המפלגה החדשה הטוענת לכתר.
השלושה קיוו, שאולי מחוץ ל"בועת תל אביב ובנותיה" התמונה ברחבי הארץ תהיה שונה, שלא לומר - הפוכה. ואכן, ב-10 בערב, עם פרסום הסקרים, זה התרחש. בסופו של דבר, גם בלי רמת-גן שלי, גם בלי רוב הסובבים אותי ביומיום, הליכוד שב וניצח. האלופים, טירוני הפוליטיקה, רבי היומרות, לא כבשו את הבסטיליה השלטונית.
במהלך כל חודשי המערכה להפלת
נתניהו, בכל הסקרים הליכוד שמר על המספר 30 פלוס-מינוס, בעוד שהתנודות של המפלגה המתחרה היו חדות יותר, פעם למעלה, פעם למטה. הישג נאה למפלגה שזה מקרוב צפה על פני השטח, ועדיין מנדט אחד פחות ממפלגת השלטון. את הניסיון הפוליטי יצטרכו טירוני כחול-לבן לרכוש מספסלי האופוזיציה. לא הייתי מייעץ להם לשים יהבם על כתבי האישום - אם יוגשו...
הלימה מוחלטת
לא רק רביעיית מנהיגי כחול-לבן התאכזבה, אלא גם עוד שלושה:
אבי גבאי,
נפתלי בנט,
משה פייגלין. שלושה שהביעו ביטחון עצמי ותיאבון מופרז לכל אורך הדרך. האחד טען שבידו המפתח להחלפת השלטון, השני הודיע שיהיה שר הביטחון, השלישי אמר שיהיה בתפקיד בכיר בכל ממשלה שתקום. הם הצטמקו או נמחקו כליל. בקרוב בקושי נזכור את שמותיהם. זוכרים את השם
ציפי לבני?
"כאב הראש" של הבחירות מתחלף מעתה ב"כאב הראש" של הקמת הממשלה. זה יהיה קרב על חלוקת התיקים, הן בתוך הליכוד והן מול השותפות. עם זאת, שום מפלגה מהקטנות לא תסכן את הקואליציה המתרקמת. צריך רק לקוות שבראש המשרדים יעמדו שרים שהולמים ביכולתם את הנושא שעליו הם מופקדים. בממשלה היוצאת לא הייתה הלימה מוחלטת.
וכיצד תתפקד הממשלה העתידית? התיתן תנופה נוספת להישגים של העשור החולף? אינני מתיימר לייעץ לראש הממשלה מה ואיך, בוודאי לא בניהול המהלכים המדיניים הצפויים אל מול עסקת המאה של הנשיא טראמפ. ניסיונו הרב של נתניהו בזירה העולמית, הידידות שרקם עם טראמפ ועם שורה של מנהיגים אחרים הם ערובה לכך שהאינטרסים המדיניים של ישראל וביטחונה, יישמרו היטב בשנים הבאות. אעמוד על כמה נושאים שהם לדעתי חיוניים ומצריכים תשומת לב מיוחדת.
ראשית, טיפוח מערכת החינוך, בעידוד המורים ובהטבת שכרם, בהרחבת למידת מורשת ישראל (וזו לא הדתה), ובהשרשת ערכי הסובלנות והדמוקרטיה בקרב הדור הצעיר. מתן תשומת לב גדולה יותר לנושא התרבות, ולעידוד כל ענפיה ומופעיה באופן ליברלי, במתן תקציבים גדולים יותר וכהמשך לפועלה של שרת התרבות היוצאת.
סכנה של ממש
שנית, מתן תשומת לב ראויה למיגזר הערבי. ראינו במערכת הבחירות שגברה ההתבדלות של האזרחים הערבים, גם בגלל הסתת כמה ממנהיגיהם, אבל גם עקב תחושה אמיתית או מדומה, שהם מופלים לרעה. כדאי שראש הממשלה ישקול מינוי שר מבני המיעוטים, ואפילו סגן ראש ממשלה כרעיונו של ז'בוטינסקי - ערבי, דרוזי, או נוצרי. שר שיעשה להסרת מחיצות ולמתן יחס שוויוני מלא לערים ולכפרים הערביים במדינה היהודית. עיקר דאגתו תהיה, שאף ראש מועצה ואף אזרח אחד לא יחושו שאינם משתייכים לגמרי למדינה הזו ולהווייתה.
שלישית, לתדלק מחדש את הקשר עם אחינו בתפוצותיהם, ולתקן את הקצר בתקשורת בין המדינה לבין חלקים נרחבים מהקהילה הגדולה של ארה"ב. ובזירה הפנימית - ליישר את ההדורים בחברה הישראלית המפוצלת כדי סכנה של ממש, לאחות קרעים שהעמיקה מערכת הבחירות הרדודה, ולהרגיע את השיח הציבורי המתנהל בתקשורת וברשתות החברתיות.
דליה והמוני תומכי הליכוד שהיו כה מודאגים ערב הבחירות, עלצו כשנודעו תוצאות האמת. על הממשלה שתיכון, בראשותו של
בנימין נתניהו, להגביר אחדות בעם ולהפיג את כל נבואות הזעם של המאוכזבים, חוזי השחורות.
