תוכניות הטלוויזיה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, היו מדכאות, מזוויעות ומעוררות אימה ופלצות.
כמדי שנה, גם הפעם אני עומד נפעם ומזועזע מכל המראות והזיכרונות על תקופת השואה ושואל את עצמי איך נתנו לזה לקרות? מדוע לא הייתה התנגדות אמיצה כנגד הצוררים? מדוע רק בגטו ורשה?
השראה מיוחדת הייתה לי מהסרטים והתוכניות על טוביה בילסקי וחבורתו, אשר לא רק שלא הלכו כצאן לטבח, אלא היוו או ומופת בהתנגדותם האמיצה גם לאחרים.
קשה לי מאוד לקבל כתגובה "אל תשפוט אדם לפני שתגיע במקומו" או "אנו חיים בתקופה אחרת לא כמו אז". אני אישית הייתי אומנם רך ונולד בתקופה זו, אך כפי שאני מכיר את עצמי, שלולא זאת ואם הייתי בוגר יותר, לא הייתי הולך כצאן לטבח.
בטוחני, שהייתי מגלה התנגדות, גם אם כל הסיכויים היו מראים שהייתי נכחד, אך בטוחני שלא הייתי לבד.
