מעצמאות לעבדות

עדיין לא קברנו את כל מתינו שנהרגו בהתקפת הטילים הנוראה מעזה וכבר שומעים את המנתחים התורנים שמסבירים מדוע אין לנו ברירה אחרת אלא לעבוד את מצרים ("הסכם הבנות") ולהפסיק לעמוד על נפשנו. הילדים יחזרו לישון עם ידיים על האוזניים, והעיר תל אביב צהלה ושמחה. מעבר לאבל על אובדן חיים המועקה הגדולה נובעת מהתובנה הקשה שעדת ישראל היא כצאן ללא רועה, נטשוהו הרועים לטרף חיות השדה. תכף ישמעו האזעקות על אובדן החיים שנזבחו על הארץ הטובה וחצוצרות התרועה על עצמאות והמלל הריק על הניצחון ישמע בחוצות ועל כל במה נישאה. אבל על-רקע מיליון תושבים שנכנסו למיגוניות ושאר המיליונים שנכנסו לטווח האיומים על חייהם נשאלת השאלה האם מדינת ישראל בשנת 71 להקמתה לא שבה מחרות לעבדות? כבר לימדו אותנו מקורותינו שמושגי החרות והעבדות אינם מושגים רק פיסיים אלא בראש וראשונה מושגים רוחניים. עבדים שרוצים לצאת לחרות פיסית צריכים חזון קיומי אליו הם שואפים. עם ישראל יצא ממצרים בראש וראשונה בשביל האלטרנטיבה התרבותית שהציבו לתרבות המצרית האלילית. האלטרנטיבה הייתה עבודת אלוהי ישראל שנתן תורה לצורת חיים אחרת. וזו הייתה החרות אליה יצאו עם ישראל, מי שהמשיך לדבוק באלילות לא יצא ממצרים אם מרצון ואם מכורח. החזון והייעוד הם אלו שנתנו את הכוח בעם לצאת מהשעבוד הפיסי של המצרים. אם נחזור למציאות ימינו אנו רואים שכל הכוח שבעולם, והעליונות ביבשה באוויר ובים אינם מועילים למי שאיבד את האמונה בחזון ובצדקת הדרך. במצב זה כל עלעל ברוח וכל מחשבה דמיונית יכולים לשתק אותנו מלהסתער על משיגי נפשנו ורוצחינו. אני רוצה לקוות שתסמונת אובדן החיים והריצה אל השעבוד והעבדות מצויה רק במנהיגי המדינה, ואילו העם, עם ישראל חי ולא שבק יצר חיים. אבל, גם אם נכון הדבר, עדיין ארוכה הדרך לישועה שהרי גם בשעבוד מצרים היו אהרון, משה ומרים שהנהיגו לחרות ישראל. מצד שני, גם אם בארזים נפלה שלהבת ונדמה, שאין לנו על מי להישען, יזכור ישראל את ההיסטוריה כשעם ישראל היה עדיין עם של עבדים במצרים: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל ... וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים ... וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים (שמות ב, כג-כה).