עזה כמוות (2)

אין לי רצון לחזור על דברי הביקורת שכתבתי כאן ובמקומות אחרים על המדיניות רוויית השגיאות של בנימין נתניהו המשבש כל משא-ומתן עם הפלשתינים, וזו תיהפך בכייה לדורות. גם גולדה מאיר זלזלה באזהרות-צפי. ביבי בדרכה. אבל אתייחס לצד הטקטי של המלחמה בחמאס. אהוד יערי העיר בחדשות-12, בהיגיון רב, כי חמאס סבור ש"שבר את המשוואה" וכי עלה בידו לעקוף את חומת כיפת ברזל על-ידי ירי מאסיבי בו-זמני של רקטות וטילים. זה מעניין. על-פי אותו היגיון אני מבקש להביא את הצד השני של המשוואה החדשה: ישראל הבינה שלא צריך להמתין לאורך שבועות של לחימה ולכמה מאות רקטות הנוחתות על אדמת ישראל בטרם תפעל בעוצמה. הצד הישראלי ייטיב לעשות אם ברגע בו תיירה הרקטה השלישית - צה"ל יעבור מיד להפיל את בנייני הענק היוקרתיים ברצועת עזה, ומיד עם הרקטות הראשונות יחדש את הסיכול הממוקד של בכירי חמאס והג'יהאד האיסלאמי ושאר המרעים. הסיבוב האחרון הסתיים מהר מפני שהסיכול הממוקד והפצצת הבניינים הגבוהים בעזה לא בוששה לבוא. זה הלקח מהצד הישראלי של "שבירת המשוואה". וכך זה נגמר ביומיים ולא בשבוע-שבועיים. אבל נכון נאמר כי לא הושג בסיבוב זה דבר כי לא הייתה מטרה. הרי אין מטרה. כי ישראל אינה מוכנה להסכם של ממש עם הפלשתינים, ומשתמשת ברצועת עזה כשכפ"ץ מפני משא-ומתן עם הנהנתנים ברמאללה. מבחינה זו הביקורת של הימין על הפסקת האש שהשיגו נתניהו וכוכבי אינה במקומה. כל עוד בקואליציה אין נכונות להסדרה, ובעיקר כל עוד אינה מוכנה למשא-ומתן עם הפלשתינים ברמאללה - המדיניות של סמוטריץ' ואפילו גדעון סער היא בדיוק מה שביבי עשה בהצלחה שלשום. על מה שסוכם ניתן לומר משפט השגור בפי ביבי: לא יהיה כלום כי אין כלום. הוא רוצה רק בהמשך המצב הקיים וכל עוד זו גם עמדת הימין, שפרשניו מבלבלים את המוח כאילו האשם החל ונגמר בהסכם אוסלו, אין מה לעשות אלא להשיג את ה"לא כלום" לפרקי זמן קצרים. זה מה שהושג. אולי ליום. אולי לחודש. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]