תחילתו של הסיפור התרחש בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אמי, עזיזה ז"ל, פנתה לכב' הרב משה בן-הרוש, שהיה גם סופר סת"ם, וביקשה לרכוש ממנו עבורה ספר תורה. מכיוון שהייתי בנה היחיד ביקשה אמי להקדיש לי ספר זה כהגנה וכמצווה. לאחר שנכתב הספר, הפקידה אותו בבית הכנסת "קול שדי". מדי שבת הייתי הולך להתפלל ונהנה לחבוק את ספר התורה שקישר רוחנית ביני לבין אמי המנוחה.
בתום המלחמה, התחוור לנו ששלושה חיילים מבני קהילתנו נפלו בקרב ומשפחות אסרף, ביטון ומרציאנו פנו אליי ושאלו אותי לאיזה סופר סת"ם פנתה אמי ז"ל? רצונם היה להזמין ממנו ספר תורה אחד לזכרם של שלושת הבנים שנפלו במלחמה. הפניתי אותם לכב' הרב משה בן הרוש, שכתב אף להם ספר תורה כמבוקש עם ידם. טקס הכנסת ספר תורה מיוחד זה היה מאורע מרגש מאוד בקהילתנו, שכן, היה שזור בשמחה רבה אך גם בעצב עמוק.
הגניבה
והנה, באחד מימי השבת, באנו להתפלל בבוקר כדרכנו בבית הכנסת ולחרדתנו ראינו, שבלילה נפרץ המקום ונגנבו ממנו חמישה ספרי תורה! גם שמנו לב, שהמרבד הקטן שהונח בקדמת ההיכל, נגנב אף הוא ורק ארגזי ספרי התורה נותרו מיותמים וריקים מתוכן. אין מילים בפי לתאר את גודל התדהמה וחוסר האונים שפקדו את כל בני קהילתנו באותו בוקר, מצאנו עצמנו בוכים מזעזוע ומצער רב והיינו אבלים ממש למראה דלתות ההיכל הפרוצות. למזלנו, התברכנו בעוד מספר ספרי תורה והתפללנו ביתר שֹאֵת לקב"ה, שנזכה להחזיר עטרה ליושנה ובמהרה.
המעשה הנפשע פורסם בשכונות "בקעה" ו"תלפיות" ועורר זעזוע רב בלב האנשים ולמחרת היום, הזדרזנו ודיווחנו למשטרה על אודות הפריצה לבית הכנסת וגניבת ספרי התורה.
חורשי מזימות
בחלוף שבועות מעטים, הגיע לבית משפחת זיני חתנם, נהג המונית יורם ריגר, וסיפר להם סיפור מוזר. בני המשפחה שמעו את הסיפור וראש משפחת זיני הודיע מיד לכל החברים בקהילת בית הכנסת "קול שדי" להתכנס ולבוא לבית הכנסת, כדי לשמוע את סיפורו של חתנו.
"באחד הימים, הוזמנתי על-ידי יהודי חרדי להסיעו לשדה התעופה בלוד", כך התחיל יורם את סיפורו. "החרדי ביקש ממני לעבור תחילה דרך שכונת 'נווה יעקב' בירושלים. כמובן נעתרתי לבקשתו ונסענו לכתובת שהחרדי ציין באוזניי. האיש חיכה לנו על המדרכה ואחרי מספר משפטים שהחליפו ביניהם, התנצל החרדי בפניי ואמר לי, שחברו והוא הולכים למקום כלשהו ותוך עשר דקות יחזרו למונית, אחר כך חברו יצטרף אלינו לנסיעה לשדה התעופה.
עקבתי אחריהם במבטי וראיתי אותם נכנסים לבניין מסוים, שוהים שם כעשר דקות וחוזרים למונית. בתחילה לא חשדתי בדבר, גם כשראיתי שהגבר שהצטרף אלינו לא היה חרדי ואף לא דתי. לבוש היה במכנסי ג'ינס, חולצת טריקו, לרגליו נעלי ספורט וראשו חשוף, בלי כיפה. החשד התחיל לקנן בלבי כששמתי לב, שהשניים מדברים ביניהם בלחש. הייתי סקרן לדעת מה הקשר בין השניים, מה נושא שיחתם ומדוע הם מנמיכים את קולם בתקווה שלא אשמע? הנמכתי לאט-לאט את קול הרדיו, השמתי עצמי שותה מבקבוק המים הקטן המונח לצדי באופן קבוע, וזאת כדי שלא יחשדו שאני מאזין לשיחתם, שמתי אוזני כאפרכסת והצלחתי לשמוע מספר משפטים משיחתם. הם דיברו על ספרי תורה שברצונם למכור ושהם בינתיים יישארו מאוחסנים במחסן של הבניין..., כך התלחשו ביניהם כל הדרך עד הגיענו לשדה התעופה.
"כשבאתי ליום המחרת למשפחת אשתי ושמעתי את סיפור גניבת ספרי התורה", המשיך יורם את סיפורו, "נדלקה בראשי נורה אדומה והחלטתי, שאני חייב לספר לחמי ולחמותי על אודות השיחה ששמעתי במונית ואולי יש קשר בין הגניבה לשיחה הזאת בין השניים".
הנס הגדול
כולנו נסערנו למשמע הסיפור המוזר והוחלט ששני נציגים מבית הכנסת ויורם ייגשו למשטרה וימסרו דוח בעניין זה. לאחר מספר ימים התקשרו מהמשטרה ליורם וביקשו ממנו להראות להם את הבניין ב'נווה יעקב' לשם פנו החרדי וחברו. עברו עוד מספר ימים ואז התקשרו אלינו מהמשטרה ואמרו שנמצאו במחסן הבניין א ר ב ע ה ספרי תורה מתוך החמישה שנגנבו!
ושבו ספרים לגבולם
הבאנו את ספרי התורה לבית הכנסת והשמחה הייתה רבה. מתפללים הגיעו מכל קצווי השכונה, ליטפו את ספרי התורה ודמעות בעיניהם. השמועה על מציאת הספרים הקדושים פשטה כאֵש בשדה קוצים. אנשים משכונות "בקעה" ו"תלפיות" ששמעו על האסון שקרה לנו באו אל בית הכנסת שלנו, עודדו אותנו ואמרו ששום דבר לא נעלם מעיניו של הקב"ה! הוא מסייע בידינו ומראה לנו ניסים ונפלאות הפוקדים אותנו חדשים לבקרים, כמו הנס הזה של מציאת ספרי התורה שהושבו בדרך לא דרך לבעליהם ולהיכל בית הכנסת "קול שדי".
ונתן בהם סימנים
לאחר שנרגענו קמעא מכל ההתרגשות, התחוור לנו, כאמור, שהוחזרו רק ארבעה מתוך חמישה ספרי התורה שנגנבו. עתה התכנסנו, בעלי הספרים הגנובים, כדי לזהות למי שייכים הספרים שנמצאו ומי זה אותו אחד שספר התורה שלו לא נמצא?
אחרי מספר ימים התברר, ששלושה ספרים שייכים לשלוש משפחות בקהילה והם הוחזרו לבעליהם. עתה נותר ספר תורה אחד מתוך הארבעה שנמצאו והשאלה הייתה, לאיזה משפחה שייך הספר הרביעי? האם הוא של שלוש המשפחות שבניהם נפלו במלחמת יום הכיפורים, או אולי הוא של אמי עזיזה ז"ל? כדי לדעת זאת, נקבעה פגישה של חברי הוועד המורחב של בית הכנסת, שאני נמנה אליהם, ומשפחות החללים. הצעתי לנציגי המשפחות שאתקשר לכב' הרב בן הרוש, שממנו קנינו את ספרי התורה, ואשאל אותו אם זכור לו אם ישנם סימנים בספר הרביעי, שבאמצעותם נוכל לדעת למי שייך הספר?
התקשרתי לביתו של הרב והצגתי את עצמי בפניה של אשתו שענתה לשיחת הטלפון. היא זכרה אותי, כי הכירה את אמי המנוחה. ביקשתי לשוחח עם כבוד הרב והיא אמרה שהוא נח כרגע ושאלה במה מדובר. סיפרתי לה על אודות דילמת ספר התורה הרביעי והיא ביקשה שאתקשר למחרת. נעתרתי לבקשתה והתקשרתי בבוקר לבית הרב. הוא מיד זכר אותי, למרות גילו המופלג, וללא היסוס השיב לי שזכורים לו שלושה סימנים בספר התורה של אמי, והתחיל לפרטם בפניי בזו הלשון:
"יש לי שלושה סימנים בספר המורים על כך שספר תורה זה שייך לאמך המנוחה. אלי, אתה זוכר שבאת אליי עם אמך ועם עוד חבר אחד, מר חזות, והתעניינתם בקניית ספר תורה? הראיתי לכם את ספר התורה שהיה בידי וכשבדקת אותו, ראית שהיו שלושה כתמים בקלף האחרון של הספר. אמרת לי, שאתה רוצה ללכת הביתה ולחשוב אם לרכוש את הספר עם הכתמים אם לאו. לאחר מספר ימים חזרת אליי ואמרת, שהחלטתם לרכוש ממני את ספר התורה הזה למרות הכתמים. זה היה הסימן הראשון.
הסימן השני - פעמיים הבאת לי את ספר התורה לתיקון: בפעם הראשונה - תיקון בפרשת "ואתחנן" בספר "דברים", היה כתוב בפרק ד' פסוק לט': "...והשיבות את לבבך כי אדונם הוא האלוהים בשמים ממעל ובשמים מתחת אין עוד", ותוקן ל: "... והשיבות אל לבבך" וגו' ".
והסימן השלישי, תיקון בפרשת "בלק" ספר "במדבר", פרק כב' פסוק ל' שהתחיל במילים: "ותאמר האתון אל בלעם הלא אנכי אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה...", היה כתוב רק הזה, ותוקן ל: ..." אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה..." וגו' ". רשמתי על פתק את דברי הרב, ברכתי אותו לשלום והודיתי לו על זיכרונו הטוב.
בערב התקיימה פגישת הוועד המורחב עם שלוש משפחות החללים כפי שנקבעה מראש. ביקשתי את רשות הדיבור וסיפרתי לחברים את תוכן שיחתי עם כב' הרב משה בן הרוש. נציגי המשפחות ביקשו לבדוק בספר התורה הרביעי את שלושת הסימנים, ואכן נמצאו בו אותם סימנים שציין כב' הרב. בסופה של הפגישה, התקבלה ההחלטה על-ידי כל הנוכחים, שספר התורה הרביעי שהוחזר לנו, שייך לאמי המנוחה עזיזה!
מאד שמחתי למצוא את ספר התורה של אמי אך התעצבתי אל לבי למראה בני שלושת משפחות החללים שחוו חוויה קשה נוספת באיבוד ספר התורה שהקדישו ליקיריהם. חברי ועד בית הכנסת התכנס ליום המחרת כדי לטכס עצה, כיצד ניתן לסייע בידי המשפחות השכולות לרכוש ספר תורה נוסף ליקיריהם במקום זה שנגנב. אחרי דין ודברים, הוחלט לפנות לכב' הרב דוד כליפא, שהיה חבר בקהילת בית הכנסת "קול שדי" (ושימש גם כרב בעיר מרסיי בצרפת טרם עלייתו ארצה).
לכב' הרב לא היו ילדים אך היה לו ספר תורה בהיכל בית הכנסת שלנו. שאלנו אותו, אם הוא יכול למכור לנו את ספר התורה שלו למען זכרם של שלושת החיילים שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ואנו נאסוף תרומות מבני הקהילה ונשלם לו עבור הספר.
כבוד הרב הביט בנו, עיניו נמלאו בדמעות וכך אמר לנו: "לצערי לא זכיתי להביא בנים לעולם, אך עתה אזכה להנציח בנים שהקריבו נפשם למען כולנו ולמען מדינתנו היקרה". היה זה רגע מאוד מרגש. ראשי משפחות החללים חיבקוהו בדמעות, לחצו את ידיו בחמימות וברכו אותו על המצווה הגדולה שעשה למענם ובכך הסיר צער נוסף מלבם.
הזדרזנו והתרמנו את כל חברי קהילת בית הכנסת "קול שדי" ומתפללים מבתי כנסת אחרים שהתנדבו אף הם לתרום כסף למען רכישת ספר התורה. הסכום שנאסף היה סמלי ביחס למחירו של ספר התורה ואותו נתנו לכב' הרב כליפה. תחילה סירב הרב לקבלו מידינו ואמר ש"על מצווה לא משלמים", אך אחרי שהפצרנו בו ועמדנו על כך שיקבל את הכסף, הסכים לקבלו מידינו.
שמחת ספרי התורה
תקצר היריעה מתאר את השמחה והריקודים שהיו בבית הכנסת באותה שבת. חברי הקהילה וחברים רבים מקהילות בתי הכנסת בשכונות "בקעה" ותלפיות" באו לשמוח בשמחתנו. הייתה זו שמחת ספרי התורה, שחזרו לכבוש מקומם בהיכל בית הכנסת "קול שדי" לקול שירת המתפללים שעלתה מעלה מעלה...
