בחודש וחצי האחרונים הסתבר באופן הברור ביותר כי לביבי נתניהו יש אג'נדה אחת מרכזית: הליכוד זה אני ומאחר שהוא כבר ראש
ממשלה עשר שנים רצופות, אז גם המדינה זה אני. זו האג'נדה ואין בילתה. ולכן, זחיחות הדעת בניהול המשא-ומתן הקואליציוני בד-בבד עם הכשרת הקרקע להימלטו מאימת הדין. רק לפני חודש וחצי הוא הצהיר מול כל מצלמה וכל מיקרופון כי הוא לאומי, חזק וימני - לאו-דווקא בסדר הזה. הוא גיחך בקול גדול כי לא היה כלום ואין כלום, ובשימוע הכל יתמוסס לאחר שהמדינה השקיעה מיליונים בחיקקרותיו במטרה ברורה להפילו. באווירה זו הלכנו לבחירות באפריל, ביבי הכריז על נצחון אדיר, ומה קיבלנו? בהפוך ממעשה הקסם הידוע בו נשלף שפן מכובע ריק, כאן הכנסנו שפן וקיבלנו כלום.
ביבי הוא השפן. למרות הכרזותיו החגיגיות הוא פעל לברוח מאימת הדין. חזק אבל מפחד. כל כך מפחד שבמקום להתמודד באמצעים המשפטיים המקובלים מהעמדתו לדין הוא רוצה לשנות את החוקים תוך כדי משחק כדי להתאימם למידותיו: חוק חסינות - לא שימוע ולא בית משפט - ופסקת התגברות שאמנם לא נוגעת בו אישית אבל עיתוייה היא המחשידה את כוונותיו.
אנשי הליכוד מתהדרים כי מפלגתם היא הדמוקרטית בין המפלגות בישראל וככזו היא גם זוכה לאמון העם בבחירות. עובדתית זה נכון. במקורה, מפלגת חרות ואחר כך כמח"ל אכן הייתה מפלגה לאומית ליברלית. אלא ששוב צריך להזכיר כי ב-71 שנות מדינה היו למפלגה זו רק ארבעה מנהיגים - בגין, שמיר, שרון ונתניהו! הדוגמה היחידה בעולם הקרובה לכך היא
קוריאה הצפונית בה שלטו בתקופה זו שלושה דורות של משפחת קים. למרות שלא מדובר בהשוואה מרנינת לב, כעובדה היסטורית מדובר בשני מקרים בו "דשא ירוק" לא צמח במחזוריות מקובלת לאורך כשלושה דורות. חומר טוב למחקר אקדמי.
אלא שזה מתגמד מול חומר חדש המצטבר לנגד עינינו כתוצאה מתמרוניו של נתניהו לבצע מה שלא עלה עד דעתם של שלושת קודמיו: במקום בו בגין הרכין ראשו מול "יש שופטים בירושלים", שמיר "לא ידע אותם" ושרון היה קרוב אבל "לא הגיע אליהם", ביבי מבקש "לקצץ ראשם" במטרה לסיים את "הדיקטטורה של בג"צ", כינוי שלא הוא הגה אבל מעולם לא הסתייג ממנו. אין לחשוד בנתניהו כי איננו מבין כי במעשה כזה הוא כורת את גזע העץ ממנו צמחה הדמוקרטיה הישראלית, זו שאיפשרה בין היתר את הקריירה הפוליטית שלו עצמו. בניגוד להבטחותיו, כאשר מעל ראשו תלויים שלושה תיקים פליליים, הוא פועל בכוונת מכוון לקצץ בכנפיו של בית המשפט העליון.
במדינה שאין בה חוקה כתובה, בית המשפט העליון הוא המפרש המוסמך היחידי של החוקים שהכנסת מוציאה מתחת ידיה. אם הפוליטיקאים בכנסת יקחו לעצמם גם את זכות פירושם - משמעות פסקת ההתגברות - יטשטש הקו ההכרחי בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. לאמיתו של דבר בישראל ההבחנה בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת די מטושטשת כי הממשלה כרשות המבצעת שולטת במרבית החקיקה של הכנסת ואילו מוטות הפיקוח שלה על הממשלה הם פועל יוצא מחלוקת הכוחות הפרלמנטריים. לכן, כל נסיון של פגיעה ממשית ברשות השופטת היא לא רק פגיעה קשה ביסודות הדמוקרטיה שלנו אלא אולי בעיקר, בחשיפתם של האזרחים הפשוטים, שאינם נהנים מחסינות כלשהי, לשרירות השלטון. כאן נמצאת הסכנה להתדרדרות למדינה מסוגן של טורקיה של
ארדואן, ונצואלה של מאדורו וגם ברוסיה של פוטין, שלא להזכיר מדינות חד מפלגתיות, בהן השליט חסין בפני החוק ודואג שיתאים לצרכיו. לא נמצא זאת, למשל, בצרפת ונורבגיה, משם רוצים לאמץ רק את החוקים המתאימים למידות הפוליטיקאים שלנו.
אחריות של מנהיגות
כאן אנו מגיעים לרגע ההיסטורי, היום בו מדינת ישראל הולכת לראשונה לבחירות חוזרות בתוך שבועות ספורים. המאבק במערכת אכיפת החוק הוא סימפטום מצער למחלתו של הממשל בישראל. מדינה המסוגלת לשגר חללית לירח, להמציא את הווייז ומובילאיי ועוד ועוד, לא ידעה עד היום לייצר ממשל תקין שישקף ייצוגיות, יציבות שלטונית ושלא יהיה נתון לשינויים מזדמנים. לכן חזינו בימים האחרונים בתיאטרון האבסורד בו איש אחד של מפלגה קטנטנה מונע הקמת קואליציה וממשלה. אין כאן עניין מי צודק. אותנו כאזרחים צריך לעניין ולהדאיג על מה מוצאים כאן מיליארדים. אותו ריטואל קבוע של משא-ומתן קואליציוני אין סופי בו מפלגות גמדיות לעומת המפלגה הגדולה קובעות את סדר היום. ביבי החזק, הימני הלאומי, מצא עצמו חסר כוח כמו שמשון לאחר גזיזת מחלפותיו, מול מפלגה בדמותו של איש אחד, ליברמן, ומפלגה אנטי ציונית,
יהדות התורה, שתורמת למדינה את תורתה אומנותה.
ואז מה ביבי עושה? מגייס מנהיגים זרים לסייע לו! מדהים לראותו מצטט את תמיכתו של
דונלד טראמפ, ואין לחשוד שתמיכה זו נולדה יש מאין כאשר הוא בביקור הרחק מכאן ביפן. זה מה שביבי גם עשה ערב הבחירות כאשר קיבל מטראמפ מילות עידוד או כאשר נסע לבקר בפעם המי יודע כמה את פוטין במוסקבה או כאשר הזמין לביקור בארץ את נשיא ברזיל, בולסנרו, בתקווה שיכריז על העברת השגרירות שלו לירושלים, תקווה שבסוף נכזבה. הטקטיקה הזו של שימוש בקשרים בינלאומיים לצרכים פוליטיים פנימיים היא תופעה זרה, גם אם לגיטימית, לא רק בישראל. היזדקקותו של ביבי לשלייקאס של מנהיגים זרים מעידה לכאורה על חוסר ביטחונו כאשר נדמה לו כי המטרה איננה בהישג יד מידי.
וזהו אותו חוסר ביטחון העומד בבסיס הכוונות של חוק החסינות ופסקת ההתגברות, כי הרי הדעת נותנת כי מי שבטוח בצדקתו וחפותו לא ינסה לתמרן ולטזז את המדינה כדי להתחמק ממשפטו. לאזרח הפשוט אין פריביליגיה כזו. האם זהו הצדק של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שנתניהו מתגאה בה תחת כל עץ רענן ?
ופסקת הסיום: אילו האינטרסים של מדינת ישראל היו בראש מעייניו, ביבי נתניהו לא היה בוחר ללכת לראשונה בתולדות המדינה לבחירות חוזרות בתוך שבועות ספורים ובמקום זה היה נערך ברצינות למאבק המשפטי האישי מולו הוא גורר רגליים חודשים רבים ! הוא יודע היטב שהמחיר שכולנו משלמים בגין שתי מערכות הבחירות הא אדיר - בזבוז של מיליארדים רבים על חשבון צרכיו של האזרח הפשוט ושלא יספרו לו כי זה מחירה של הדמוקרטיה. האינטרס הפרטי גבר על האינטרסים הממלכתיים ויעלה כמה שיעלה. ביבי לא יכול להעלות על דעתו את הרגע בו הוא נאלץ להרים ידיים ולהודות בפני העם ותבל כולה כי הוא לוזר... אבל בינו לבין עצמו ייאלץ לעשות חשבון כיצד נכנס להיסטוריה הישראלית כמי שהוביל את המדינה לכאוס הזה
