לכל מי שעיניו פקוחות והוא אינו חושב על הבחירות הבאות במונחי השאלה האישית: מי יהיה ראש הממשלה הבא? ברור, ברמה הבסיסית ביותר שהמאבק הוא על ההגמוניה הפוליטית בישראל לפחות בטווח הזמן של העשור הקרוב. ברור שאת הממשלה הבאה ירכיב מי שיעמוד בראש הגוש הפוליטי שיזכה במירב התמיכה הציבורית בבחירות. אולם מאחורי עובדה זו מסתתרת עובדה קריטית הרבה יותר והיא שהמאבק הפוליטי האישי כביכול, מבטא גם מאבק אידיאולוגי שמאפיין את הדמוקרטיות המערביות כולן. בארה"ב, למשל, זהו מאבק פורמלי בין הדמוקרטים לרפובליקנים, אבל גם מאבק אידיאולוגי בין השמאל הגלובליסטי והפוסט מודרני, שהקצין מאוד את עמדותיו בשאלות חברה ומדינה בשנים האחרונות, לבין הליברליזם השמרני, המשקף גישה כלכלית חברתית קפיטליסטית עם רגולציה משופרת. באירופה מתנהלים מאבקים דומים כמעט בכל מדינות הקהילה האירופית, כש"הברקסיט" הבריטי הוא אחד הביטויים המובהקים להם.
בישראל מתנהל תהליך זה כשאלה אישית בין נתניהו, העומד בראש הליכוד וגוש הימין לבין יריביו בשמאל שמרוכזים כיום בגוש הפוליטי המכונה מפלגת כחול-לבן. במקרה הישראלי, נדחק נתניהו לעמדה לא נוחה מחמת המלצת היועץ המשפטי להגיש נגדו כתבי אישום בלתי שגרתיים כפוף ל
שימוע, אולם זו מראית-עין בלבד. הוויכוח הבסיסי בציבור רחב ועמוק הרבה יותר וההכרעה הפוליטית תשפיע השפעות מרחיקות לכת גם על נושאי הפנים וגם בשאלות חוץ וביטחון. הגוש הפוליטי שירכיב את הממשלה הבאה יעצב את המציאות הישראלית לעשור לפחות, אם לא לדור שלם. באותה הכרעה שלה נקרא הציבור בבחירות, יקבעו ככל הנראה יחסי ההגמוניה הפנימיים, היחסים בין רשויות השלטון הישראל, במיוחד בכל הנוגע למערכת המשפטית, סטטוס-קוו מתוקן בשאלות דת ומדינה, במיוחד במתן תשובה לשאלה: "מדינה יהודית מהי" בכל הנוגע לאופי החיים בפרהסיה הציבורית. כ"כ מותר להניח שיקבעו כללים מעודכנים ביחסי ישראל עם הקהילות היהודיות בחו"ל אך במיוחד עם הקהילה הרפורמית בארה"ב, ותתגבש מציאות גיאופוליטית חדשה במזרח התיכון וביחסי ישראל עם הפלשתינים.
העובדה שאנו נאלצים ללכת לבחירות חוזרות שבועות מעטים אחרי הבחירות לכנסת ה-21, היא לצנינים בעיני אזרחים רבים, ובצדק; אולם זהו רק צד אחד של המטבע. הפן השני מלמד שהדיון רחב, עמוק ומהותי, וההכרעה תהיה רבת משמעות. מכאן, שאפילו אם הדבר מתסכל וכרוך בבזבוז כספים ו"טרטור" האזרחים, חשיבות רבה נודעת דווקא להשתתפות פעילה שלהם בתהליך ולהשפעה על תוצאותיו.
בדמוקרטיה, אין ביטוי מובהק יותר ללגיטימציה של תוצאות בחירות מאחוז המשתתפים בהן. השאלה אם אנו הולכים למדינת שמאל קיצוני - שבעיני היא אנרכיה סוציאליסטית-אגואיסטית - או למדינת לאום יהודית דמוקרטית ומתונה, בעלת יסוד יהודי מוצק, הפרדת רשויות ברורה וכלכלה ליברלית מבוקרת, היא שאלת המפתח. אינני מקבל את ניסיונות ההפחדה של השמאל המבקשים לטעון שייצוב גבולות המדינה על הירדן במזרח ועל סיפוח חלקים מאיו"ש, מביאים למדינה דו-לאומית. אני רואה באמירות אלה גניבת דעת, שבאה לסייע לאליטות הישנות לשמר את ההגמוניה שלהן במדינה. שהרי ברור שכשלון האידאולוגיה שמוביל הימין כבר עשרות שנים, יהווה ניצחון מובהק לשמאל - ולהפך.
מהלכיו של ליברמן, שהתגלה שוב כאופורטוניסט פוליטי, מחדדים את סוגיית היחסים בין הדת למדינה. העקרון הנכון הוא שדת (אמונה) היא מערכת יחסים בין אדם לאלוהיו. מדינה אינה צריכה לעסוק בשאלות דתיות. עם זאת, מדינה יהודית איננה "עוד דמוקרטיה". הייחוד שלנו הוא בשילוב מרכיבים יהודיים מן המסורת, ההיסטוריה, הנרטיב הלאומי והאתוס הלאומי בהתנהלות הכלל בפרהסיה הציבורית. על כך יש לנהל דיאלוג דומה לזה שניהל בן-גוריון בשעתו עם החוגים הדתיים בישוב הטרום-מדינתי. ברור שהחיים דינמיים, והדבר צריך לקבל ביטוי גם בחיי המדינה. אולם, בשום אופן איננו מנהלים מאבק על מה טוב לנו יותר - התבוללות נוסח אמריקה, מבית מדרשה של היהדות הרפורמית, או התבוללות מבית מדרשה של יהדות רוסיה אחרי העידן הקומוניסטי והשפעתו, שמייצג אותה כיום ליברמן, כאופורטוניסט מושלם.
1
מול שתי גרסאות אלו, אנו חייבים להעמיד תזה ישראלית מקומית, שעקרה:
שילוב יהודי ודמוקרטי שאיננו העתק של אחת הגרסאות הזרות לישראל, אלא סינתזה מקומית ומקורית.
תפקידה של מדינת ישראל הוא לקדם סינתזה עדכנית של "הלכה דמוקרטית יהודית", שתהיה מושתתת על האלמנטים המשותפים למקורות, והמבטאים את רוב מנינו ובנינו של העם היהודי ותמשיך לפתח גרסאות אלה מתוך חיים יהודיים לאומיים, שקיימים רק במדינה יהודית וריבונית. איננו מסגרת מדינית שתפקידה לחקות מתוך התבטלות את ארה"ב או אירופה המערבית; שתי הדוגמאות גם יחד, על-רקע המתרחש במדינות אלה כיום, אינן המענה המתאים לנו.
בשתי החזיתות מתנהל מאבק אידיאולוגי בין השמרנות המתונה לבין הפוסט-ליברליזם האנרכיסטי שאין לו ולא כלום עם יהדות. שתי הגישות בצורתן הגולמית, אינן מתאימות לנו, ומדינת הסטארט-אפ אינה זקוקה לטובות מזרים; היא תוכל לנסח את מצעה הלאומי-חברתי בכוחות עצמה.
דוגמאות רבות מוויכוחי החודשים האחרונים, מעידות על כך שרבים בישראל מבינים, לפחות ברמה הבסיסית, שבעיותיה של ישראל אינן האם לחיות כמדינה חילונית "סתם" או כמדינה "חרדית" יהודית. כמדינה חילונית "סתם" לא נהיה מדינה יהודית ואם איננו חייבים להיות ישראל יהודית, גם איננו חייבים לחיות דווקא כאן. מי שמבקש למוטט את הציונות ואיננו חרדי, בוודאי יתמוך בגישה כזו. אם לחיות כמדינה "חרדית" יהודית, משמעות הדבר היא שרוב העם היהודי לא יוכל להשתלב בישות זו. גם ציונים וגם חרדים, למעט קיצוני-הקיצונים שבהם מבינים, שגם עמדה זו בפועל היא עמדה אנטי ציונית שאין לה שום סיכוי מעשי. אולי המפתיע מכל, הוא שגם חרדים רציונליים, מבינים זאת ודוחים את התביעה להפרדת הדת מהמדינה או לזהות מלאה ביניהן.
מכאן שהעמדה המבקשת להפריד את הדת מהמדינה גם איננה אפשרית ביהדות וגם אינה רצויה לרוב העם.
תכליתה של הציונות כיום,
2 היא לגבש את הפתרון הריאלי. תפקידה של מדינת ישראל איננו לרצות את העולם הערבי על-מנת שיסכים להשלים עם קיומה. עליה להוכיח לעולם הערבי ולעולם בכלל שקיום יהודי ריבוני איננו נושא לדיון, אלא של העם היהודי עם עצמו. עם שכניה תנהל מדינת ישראל שיח של מדינות ריבוניות, על קיום בצוותא, רצוי בתנאי שלום, מתוך הכרה הדדית בזכויות לאומיות שוות ובקיומם של אינטרסים יחידניים ומתוך רצון וצורך של שני הצדדים למצוא ולקיים איזון בין הדברים.
בבחירות הקרובות יעמוד הציבור הישראלי בפני שאלות אלה, בין אם יבין אותן במלואן ויכיר בגודל השעה ובין אם לאו. הבחירות אינן אמורות לעסוק בשאלת נתניהו ומשפטו. נושא זה מוצה עד זרא כבר בסבב הקודם. הן אמורות להכריע באופן ברור בשאלה:
איזה זרם בציבור היהודי בישראל יטול על עצמו את האחריות ההיסטורית לקדם את התהליך המתואר לעיל והאם יזכה לתמיכה ציבורית רחבה מספיק להובלת וקידום תהליך זה? הסוגיות לא תעלמנה מאליהן, גם אם נתעלם מהן הפעם ונדדה מוכי תסכול ומחלוקות-סרק לעבר הבחירות הבאות. אלה שאלות היסוד שלנו ובמוקדם או מאוחר נצטרך להכריע בהן כקולקטיב.
ליברמן, שנטל לעצמו שוב תפקיד של מחרחר הריב ומחולל הפילוגים המרכזי בבחירות הקרובות, חייב לספוג במחזור הקרוב, מפלה שתשליך אותו פוליטית אל השוליים חסרי ההשפעה של הכנסת החדשה (22). החלשת כוחו הפוליטי, היא תרומה לאחדות וסיכוי להתלכדות מחוזקת סביב המסלול היהודי-דמוקרטי המקורי של ישראל.
