הישראלים יוצאי האתיופים אינם עדה. לנוחותה של התקשורת היא כן עדה. הם אתיופים, או בני העדה האתיופית. העדה מפגינה. העדה כואבת. מנהיגי העדה מתכנסים. העדה האתיופית מתגאה בבן שעלה במדרגות הקצונה. בבת שהייתה לחברת כנסת.
אבל זה מעבר לנוחות התקשורתית. האתיופים הם לא עדה כמו שלא יעלה על הדעת לומר כי הישראלים יוצאי הונגריה הם בני העדה ההונגרית, והטורקים בני העדה הטורקית, והאמריקנים בני העדה האמריקנית, והטוניסאים בני העדה הטוניסאית, והתימנים בני העדה התימנית. זה לא יעלה על הדעת מפני שזאת פשוט איננה המציאות.
גם ביחס ליוצאי אתיופיה זאת לא המציאות. הם ישראלים. עם אחד. מאוחה קרעים קרעים שקרעו הגלויות בשנות אלפיים אבל מעצם מהותו היום הוויה ישראלית לעילא. מי שהוא עדה, מבודל. מי שהוא עדה הוא האחר שטרם התחבר. מי שהוא עדה מביט במי שאומר לו כך ואומר לו 'עכשיו אני מבין למה שיטור יתר', 'עכשיו אני מבין איך זה שלמרות שאני מונה שני אחוזים מאוכלוסיית מדינתי - ארבעה עשר אחוזים מבני הנוער שנפתחו להם תיקים הם צעירים יוצאי אתיופיה', 'עכשיו אני מבין למה ירית בבני'.
ראוי לה לישראל להפנים, באמת, בהגינות נקייה מכל אבק של סטיגמה, כי להיות ישראלי הוא להיות אחד משבעים השונים שהיו לאחד, לא עדות, לא שבטים, לא צבעים, לא מבטאים, כן מסורות מגוונות, כן עושר תרבותי מופלא, כן דברי ימי עיירות במזרח ובמערב וערים בצפון ובדרום, אבל מדינת קליידוסקופ נהדרת אחת. האלטרנטיבה היא אי-הבנה טוטלית של מהותה של ישראל. וכאב, כאב שפורץ, וניכור, ניכור שפוגע במנכר.
