ליבי איתם. באמת שליבי איתם - עם העדה האתיופית. משהו כאן לא נעשה כשורה. סיפור הקליטה הזה שצריך בדיקה מחדש. שבירת המסגרות ההוריות. ההזנחה של צעירים ודור שלם שנעלם לו לאן שהוא בתוך שכונות מצוקה בעיירות פיתוח. ההזדהות הבלתי נמנעת עם מחאת השחורים בארצות הברית.
וזה קרה עם העלייה המזרחית לפני שישים שנה, וזה קרה עם העלייה מהודו לפני חמישים שנה. עלייה שכוחה, בלי סלבים בלי פוליטיקאים ובלי שחקנים מוכרים. לא דוגמניות ולא נערות רוק ממוצא הודי. ופרט למחאה אחת קצרה בסגנון "גנדי" כלומר מחאה ללא אלימות, לא נשמע עוד קולה. האדם מטבעו מחפש איך להתעלות מעל זולתו. מחפש כל דרך להגיע לראש ההר ואז לעשות בדיוק את מה שהוא שנא כל כך. לדרוך על הראש של זה שמתחתיו. של זה שמטפס כמה מטרים אחריו בסולם. להתנכר ולהתכחש. לא מזמן שוחחתי עם אימא אחת בעיר ממוצא הודי. היא מוגדרת דתייה, אולי חרדית ואולי חרדית לאומית. אני לא מבין את ההגדרות הללו ואת הקטלוג של מי הולך לאן. בתה הגיע לפרקה והיא נמצאת בעולם הדייטים. אם יש עולם גזעני מתנשא ומכאיב מאין כמותו הרי שזהו עולם הדייטים.
אללי, כמה שמעתי וכמה ראיתי לצערי הרב. שמעתי את אלו שלא רצו אותי כי הייתי מזרחי, כי לא הייתי מזרחי, כי הייתי יותר מידי דתי, כי לא הייתי מספיק דתי. את זו שרצתה מישהו עם ציציות וסנדלים, את זו שרצתה רק קצין קרבי ואת זו שרצתה רק מישהו שגר במרכז. את זו שרצתה יותר גבוה, יותר נמוך, יותר רזה, ויותר... ובכן לא אף אחת לא רצתה מישהו עגלגל. נפגשתי עם זו שרצתה לדעת מה השקפתי הלאומית (אני בן עשרים וחמש ממתי יש לי השקפות כלשהן) מה הגדרתי הדתית (לא יודע) ומה עמדתי הפוליטית (למי יש כאן עמדה באמת). נסעתי בתחבורה ציבורית ליבנה (בלי רכבת) ללוד (עיר שאומרים ששייכת לנו), לירושלים (בכל זאת מזכירה של השר רמון), ולתל אביב (ולגלות שאין מקום אחד כשר לפסח באזור). נסעתי להרבה מקומות בארץ כדי לשמוע לא, וחזרתי לדימונה ליד הבית, למקום מוכר ופשוט כדי לשמוע כן. "תודה שאת אוהבת אותי" שר הזמר חנן בן ארי, והוא הטיב לכתוב טוב ממני.
ובכן, אותה אימא שעד כה גידלה את ילדיה בנחת תוך ידיעה ברורה שכולנו יהודים (לפחות לגבי המזרחיים), נוכחה לגלות דרך הדמעות של בתה שבעולם השידוכים החרדי, להיות אישה ממוצא הודי זו פחיתות. יש שהגדירו זאת כואב יותר אבל מדויק יותר. "כדאי שתמצא מישהו מהעדה שלה כי יש ספקות בקשר ליהדות שלכם" המליצו לה. דיון שעולה מידי כמה שנים בעקבות פסיקה של רב אחד שהעלה ספקות, שאותם סיפקו לא אחרים מרבני הקהילה שלנו עצמם. לצערי רבני הקהילה לא הפגינו עמוד שדרה איתן מול ספקות ואמירות של רבנים אחרים כלפי העדה שלהם. לא יעזרו הפסיקות ומכתבי ההבהרה של הרב עובדיה זצ"ל ושרשרת רבנים אחריו. החרדים בחלקם שעוד מוכנים להתחתן אתנו דורשים גיור לחומרה. כמה עצוב.
הבעיה היא אצלכם
נערה אחת בתיכון חרדי בעיר, שספרה לי שילדות בנות גילה - מזרחיות כולן - לא מדברות איתה כי היא כהה. ההורים שלהם עובדים איתנו, מתפללים איתנו אבל לא סופרים אותנו. רב אחד חשוב ומכובד ענה לי על כך שישנה הדרה מצד המגזר החרדי כלפי עדות בתוך עדות המזרח. בתשובה קצרה וחדה - "הבעיה היא אצלכם - בני עדות המזרח". צודק. מי שהודר - מדיר. מי שפסל - פוסל.
משהו שהזכיר לי את מונח ה"צעירות" שיש בצה"ל. חייל חדש מגיע ליחידה וזוכה לתואר "צעיר". זה נותן לו נטל כבד יותר מאלו שיותר ותיקים ממנו. הוא שומר יותר, עובד יותר ומידי פעם גם זוכה לביזיונות. כמה לא אהבתי את המונח הזה ואת ההתנהלות הזו. וככל שהיחידה קרבית יותר, סף הכאב עולה יותר. ובמשך זמן כזה או אחר, הוא מחכה שמישהו חדש אחר יגיע וייקח ממנו את התואר הזה. ועד שזה מגיע, והצעיר כבר לא צעיר, והנה הוא עושה בדיוק את מה שעשו לו, לפעמים לוקח את זה למקומות יותר רחוקים. ברוך השם שלא נכשלתי בזה.
ועם המחאה הזו של בני הקהילה האתיופית, יש כמה וכמה שאלות שעדיין לא נפתרו. מה קרה שם במפגש בין השוטר ובני משפחתו ועם אותה קבוצת צעירים? מי תקף את מי, ומה הצדיק את השליפה והירי? האם היה כאן ניסיון לפגוע ולמה יש כל כך הרבה הרוגים על-ידי המשטרה של בני הקהילה? יש יותר שאלות ופחות תשובות. והתקשורת ממהרת לשפוט ולהעלות את התמונות, ואיש לא מחכה רגע אחד או שניים כדי לבדוק. המחאה חשובה והכעס ברור.
מכאן ועד אלימות לשמה, מכאן ועד לשריפת רכבים, ניפוץ שמשות, יידויי אבנים ופגיעה פיזית בשוטרים. בין מחאה ובין יצירת פקקי ענק ומראות של נשים בהריון שנצרכות ללכת ברגל לבית החולים או חתן וכלה שלא יכולים להגיע לאולם שלהם - המרחק גדול מאוד. איפה שהוא התמיכה במחאה תעלם, הכותרות יפסיקו לתמוך ואז נשאר שוב באותו מצב. כמעט אותו מצב רק שלא תהיה משטרה שתגיע לעזור. שוטרים יפחדו לפעול. שוטרים לא ירצו להיות שוטרים. ואז מה?
