כשג'ו לא ענה לטלפון, אני לפחות, הבנתי מיד שאכלתי אותה. יודעים מה? אולי "הבנתי" זו לא בדיוק המילה הנכונה. אני חושב שיותר מדויק להגיד ש"תפסתי". כמו הרגע הזה שבו אתה "תופס" שאתה על האוטובוס חזרה מהבסיס, אבל אתה בלי נשק. איפה הנשק? בטרמפיאדה בג'וליס. בטרמפיאדה? הצחקת. הנשק שלך כבר באיזה כפר, ואתה בדרך לכלא. אבל אתה לא באמת חושב את כל זה באותו רגע. אין כאן אשכרה עיבוד קוגניטיבי של מידע. אתה רק מרגיש איך הברכיים שלך הופכות לג'לי, שדה הראייה שלך מצטמצם למעין מבט-צינור, ואתה מת לבכות למרות שאתה יודע שזה ממש לא יקדם אותך במצב המזופת שבו אתה נמצא כעת. ברגע הזה, אתה מוכן להתחלף עם כל אחד באוטובוס, רק לא להיות אתה, ברגע הזה.
"אכלנו אותה. אכלנו אותה. הוא עבד עלינו". אמרתי לירמי. "יאללה, אתה גם. ג'ו בחיים לא יעשה את זה", ענה ירמי, אבל אני יכולתי להרגיש איך גם הגוף הכחוש שלו הופך פתאום לאבן קרירה, מוסיף משקל על ספות העור האיטלקיות שקנינו למשרד במטרה לשדר "קונספט של שפע" למשקיעים פוטנציאליים. למרות הנטייה נוגדת-ההישרדות שלו לדון בני אדם לכף זכות, ראיתי איך לאט-לאט הפרצוף של ירמי הופך לסימן שאלה. בשלב הזה, אף אחד כבר לא באמת ציפה שהדלת תפתח, שג'ו באמת ייכנס, ובקולו המאנפף, היהודו-אמריקני, שוב יאמר בניגון הקבוע: "מה אתם יודעים על ג'ו"?! (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב: "Whaddya know about Joe?!?").
ובאמת, מה אנחנו יודעים על ג'ו? שהוא כל הזמן דיבר על הילדים שלו? על איך איימי-שרה התקבלה לקולג', ומייסון (יואל-חיים) מתנדב עכשיו בארגון סיוע בינלאומי, אחרי שהשתחרר מגולני? ההוכחה היחידה לקיומם של אישה וילדים הייתה התמונה במשרד: שמונה ילדים, בלי עין הרע. הבנים: כחול-נייבי על לבן עם פפיון בורדו. הבנות: סגול עם קשר פרפר על הראש. מהגבוה לנמוך. ג'ו אוחז בכתפיו של מי שאמור להיות בנו הבכור, לצד האישה שאמורה להיות אשתו, יהודייה עם חיוך מעוקם, פאה נוכרית של דחליל ותינוקת על הידיים. ג'ו עצמו, גוץ מוצק ומאפיר עם חיוך של בולדוג בריטי, כיפה חומה לראשו, שלייקעס, שעון "ריילמאסטר" זרוק ברישול על פרק כף ידו, קורן מאושר. "ככה נראים מיליון דולר", אומרת התמונה, במבטא ניו-ג'רזי כבד.
וזהו בערך. זה מה שאנחנו יודעים על ג'ו. כשפורטים את המידע הזה לפרוטות, לפחות ברמה המודיעינית הקרה, המסקנה היא שאנחנו לא יודעים על ג'ו כלום. בטח אפילו התמונה הזו מפוברקת.
אז קדימה, תזרו לי מלח על הפצעים. איך משקיעים 2.5 מיליון דולר אצל בן-אדם שאתם אפילו לא יודעים מה שם המשפחה שלו? שאתם אפילו לא יודעים שאתם לא יודעים מה שם המשפחה שלו? אני אישית, ממש לא כועס על ג'ו. תכל'ס לא. ג'ו, או בשמו הייתכן-שאמיתי, דייב סמית' (המנוול אפילו לא היה באמת יהודי), פשוט עשה את מה שהוא עושה כבר הרבה שנים, או לפחות כך עולה מעמוד "הודעות לציבור בדבר מבוקשים באשמת הונאות כלכליות", מתוך אתר האינטרנט של ה-FBI.
אני אשם. אני זה שהייתי צריך להבין שלא מגיעה לי תשואה נומינלית של 15 שנה בחודשיים. אני הייתי אמור להבין שלא כל חזיר שמזמין את כולם לבופה על חשבונו הוא באמת מיליארדר. אני הייתי אמור לסתום לדפנה את הפה כשהיא התחילה לחפור על שיש איטלקי לבן ושולחן מעץ מייפל מלא. אני בניגוד אליה, אף פעם לא הייתי בתחרות עם אף אחד, בטח לא עם העדפות העיצוב ההזויות של יוליה וארז. אותי לימדו לקחת אחריות, אבל זה כבר היה יותר מדי אפילו בשבילי. את הכרטיסים לצרפת רכשתי כבר מזמן, כשחשבתי להפתיע את דפנה. בחיים לא חשבתי שהחופשה הזו תהפוך ברגע למסע בריחה מגובי-חובות, פורטי-צ'קים, וסתם אנשים שהרסנו להם את החיים.
אני לוקח את התיק, אוסף את המפתחות מהשולחן ושם את משקפי השמש על הראש. "אני הולך לעשות סיגריה, תגיד לי כשג'ו מגיע", אני אומר לירמי, למרות שאני לפחות, יודע שאני כבר לא חוזר.
מה? מה אתם רוצים? עכשיו זה פתאום לא מוסרי? ומה איתי? אני עז? אם ג'ו היה עושה עליכם סיבוב, כנראה שהייתם עושים בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר.
