למרות הסיפורים והידיעות שאנו שומעים מפעם לפעם על תקיפות ישראליות בסוריה ובגבולה עם עירק, המכוונות למתקנים אירניים ולהיערכות אסטרטגית יבשתית שלהם נגד ישראל, תחושת הבטן, שלי לפחות, איננה נוחה. את הפיצוצים רואים ושומעים בקול רם, את ההיערכות התשתיתית הנמשכת ומתנהלת סביב גבולות ישראל בצפון, שומעים הרבה פחות טוב; כבעבר, רובה נסתרת מהעין.
מפעם לפעם אנו שומעים קרעי-דווחים מפעילות זו ומהם ברור שאירן, חרף קשייה הפוליטיים והכלכליים בהשפעת הסנקציות האמריקניות, ממשיכה בפעילות שנגזרת מאסטרטגיית ההתפשטות האזורית שלה. אירן היא שעומדת מאחורי היערכות חיזבאללה והשתלטותו על לבנון, היא שמניעה את גל ההצטיידות בנשק מונחה מדויק והיא שתורמת את הידע והמומחיות המגבים את יכולתו של חיזבאללה לשפר את הנשק הנמצא כבר בארסנלים המפוזרים ברחבי לבנון ואת הקמת התשתיות עבורם. מבחינה זו, אירן היא אויב שישראל טרם פגשה בשדה הקרב במסגרת מלחמה נרחבת.
אין זה סוד שחיזבאללה הוקם, הוכן, נבנה ונערך על-ידי אירן, כשהמטרה העיקרית שלו היא לשמש גייס קדמי, מאומן מצוייד וערוך לביצוע בשלבים של התהליך האימפריאלי האירני. הקמת חיזבאללה נסתייעה בעבר על-ידי ישראל בשני ממדים קריטיים. הראשון היה הנוכחות הישראלית הממושכת ברצועת הביטחון שבדרום לבנון שברובה הייתה מיותרת אחרי גירוש אש"ף מביירות. הלקח מהתמוטטות השת"פ עם הנוצרים אחרי רצח בשיר ג'ומאייל, לא נלמד כראוי. עצם השהות לא נוצלה ליצירת דפוס יחסים חדש בין ישראל לממשלת לבנון, והקמת צבא דרום לבנון התחילה בצורה מבטיחה אבל נשחקה במהירות. השלום ההזוי של שרון במלחמת לבנון הראשונה, הפך לרצועת הביטחון ההזויה של רבין (בעיקר) אחריה. במקום ליצור מציאות ביטחונית נוחה יותר לישראל לאורך הגבול הבינלאומי, הפכה המנהיגות הישראלית את רצועת הביטחון, אחרי שנת 1985, לאזור של מלחמת שחיקה. בהשראת השמאל הישראלי, ובהנהגת
אהוד ברק כראש ממשלה הביאה שחיקה זו בשנת 2000 לבריחה בפועל, שנעצה את המסמר האחרון בעיצוב התשתית לאיום האסטרטגי הנוכחי של חיזבאללה.
חיזבאללה נולד מתוך התנגדות לנוכחות ישראל בלבנון, שבה תמכה אוכלוסיית השיעים בדרום. בשנות ה-70 וה-80 הייתה האוכלוסייה מצומצמת בהרבה ממספרה כיום. התחזקות חיזבאללה והצלחותיו הצבאיות, גררו נהירת אזרחים שיעים נוספים לאזור וחיזקו בו את האחיזה השיעית. התפתחויות אלה אובחנו בשלבים מוקדמים על-ידי אירן, טופחו על ידה מאז ועיצבו את האסטרטגיה שהיא מנהלת בו גם כיום. מבחינות רבות, מזכירים מהלכים אלה את המהלך הישראלי של הצניחה במיתלה במלחמת סיני 1956. לכוח שהוצנח לא הייתה יכולת להשפיע השפעה מכרעת על מערכת סיני, אבל הוא שינה את מרכזי הכובד המחשבתיים של הצדדים והפך איום רחוק, לאיום מיידי, שיש להתחשב בו מאוד. הצניחה הייתה מהלך צבאי טהור ובוצעה תוך זמן קצר; המהלך האירני הוא אסטרטגי צבאי-אזרחי, ומבוצע לאורך זמן ובסבלנות ראויה להערכה. ההבדלים באופי המהלך ובאופן שבו נבנה, קובעים גם את משקלו הסגולי האסטרטגי. אירן מצטיינת במהלכים ארוכי-טווח, המושתתים על יסודות מוצקים. בחשיבה האסטרטגית שלה, לזמן חשיבות משנית ולשינוי מציאות יציב בשטח, חשיבות מכרעת. מהלכיה בלבנון מושתתים על גישה זו ולכן עיכובים זמניים הנובעים למשל מפעילויות ספורדיות של ישראל, הם בהחלט מטרד, אבל אינם משנים את המגמה הראשית או את החתירה להשגתה.
יתרונות צבאיים
קיום חיזבאללה חזק ומאומן היטב על גבולות ישראל, הוא איום מיידי. העובדה שעיקר הכוח העוין נבנה סביב מערכות נשקים תלולי-מסלול המכוונים נגד אוכלוסייה אזרחית, תשתיות אסטרטגיות ושטחי היערכות צה"ליים, מעצימה את ההרתעה כלפי ישראל, ומונעת חשיבה על מלחמה מונעת, שתבלום את דינמיקת ההתפשטות האירנית לסביבה הגאוגרפית הקרובה לנו. הגישה האירנית המסתמנת בסוגית לבנון וכיום גם בניהול המשבר במפרץ הפרסי, היא של הליכה על הסף. אירן מנצלת את התרבות המוסלמית שלה, המקבלת בהבנה ואפילו בהערכה הקרבת חיי אדם לקידום האיסלאם באמצעות מושגי הג'יהאד והשֻהַדַאא
1, לניהול אסטרטגיה זו מול המערב בכלל, שרגישותו לאבידות גדולה משלה לאין-ערוך; בדרך כלל מביאה לה דרך זו הישגים ויתרונות.
אם להסיק מהאסטרטגיה האירנית לגבי לבנון וחיזבאללה, אירן רואה בחיזבאללה גייס צבאי קדמי, שאותו היא מגבה ומעבה באמצעות הגדלה מתמדת של האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום ובאזור הבקעה - מרחבים המהווים את ה"גשר היבשתי" משטחה, דרך עירק, סוריה ולבנון עד לים התיכון. הלחימה המורכבת של האיסלאם במערב, כוללת שילוב של לחימת אירגונים בלתי-מדינתיים שנתמכים על-ידי מדינות או מעצמות, עם סביבה אזרחית המשמשת להם מסתור, מקורות גיוס ותשתית ומונעת בעד המערב שימוש במלוא יתרונותיו הצבאיים - כמותיים ואיכותיים - נגד הכוחות המזויינים עצמם
2.
חיזבאללה התחזק מאוד תוך זמן קצר לאחר בריחת ישראל מדרום לבנון. בתחילת שנות ה-2000, היה מצבה הכלכלי והמדיני של אירן טוב, תוכנית הגרעין, בתודעת המערב, הייתה בחיתוליה וניתן היה להדחיק את האיום בנקל. חופש הפעולה של אירן בלבנון לאחר צאת ישראל היה מלא ונוצל היטב לבנייה מזורזת של החיזבאללה כגייס צבאי אירני קדומני. במלחמת לבנון ה-2, הוכה הארגון מהאוויר בעיקר בתשתיותיו שבבירות. מאחר שלא הוכרע, שיקם עצמו באופן מרשים אחרי המלחמה בסיוע אירני מסיבי והשתלט באופן מלא ושלם על דרום לבנון וחלקים גדולים מהבָקעה. כיום הוא משולב בממשלה הלבנונית ו"מכוון" אותה מבפנים, מפר בסיטונות את החלטות האו"ם בסיטונות ואינו מוקע על כך בזירה הבינלאומית. העובדה שיש כאן ושם מדינות המגדירות אותו כארגון טרור, אינה מעלה ואינה מורידה בפועל דבר. הארגון נערך כיום למעורבות פעילה בהתמודדות לבנון מול ישראל במחלוקת על שדות הנפט בים התיכון
ומתארגן מבנית ואנושית להתנהלות קוואזי-מדינתית מסודרת.
התפתחויות אלה ואחרות מצביעות על התכוננות למערכה גדולה נגד ישראל. לאחרונה דיבר על כך גם נסראללה, והרושם המתקבל מדבריו הוא שאפשרות מלחמה כזו היא עתה ריאלית יותר מבעבר ותלויה ברמת ההסתבכות שתתפתח, באזור, למשל במפרץ הפרסי, סביב משבר מעבר מיכליות הדלק הזרות, במיוחד אלה של ארה"ב ומדינות אירופה. ההיסטוריה מלמדת שהיערכות מחשבתית, נפשית וארגונית למלחמה, מקרבת אפשרות של הוצאת פוטנציאל זה מן הכוח אל הפועל. ככל שמתרבים מוקדי החיכוך הפעילים, גדלה הסבירות שאחד או יותר מהם יצית את הלהבה.
קווי עימות
העומק האסטרטגי של ישראל אינו מותיר לה חופש תימרון רחב מול אויב כאירן בשטחים פנימיים או ידידותיים. הריחוק הפיסי ממנה כיום, הוא
מקדם ביטחון חשוב ביותר ואירן מבינה זאת היטב ומתכננת את מהלכיה בהתאם. ישראל חייבת
להיזהר ממצב כפוי של הצטברות סיכונים ש"ההיגיון האסטרטגי" מחייב לטפל בהם בעיתוי נתון (בטרם יבשיל) בעוד "ההיגיון הפוליטי" מונע זאת או דוחה החלטות קריטיות. מגמת אירן היא לקדם ולבנות יכולות סמויות קרוב ככל האפשר לגבולות ישראל ולקשרן יבשתית עם מדינת האם; ביום פקודה יחשפו יכולות אלה. בעוד תהליך הבנייה ממושך למדי; תהליך החשיפה יהיה קצר או מיידי
ומפתיע!
שלוש סיבות עיקריות עשויות להוביל את אירן לחשוף או לסכל אסטרטגיה זו: א. תקיפה ישראלית (או אחרת) ישירה על טריטוריה אירנית (תוכנית הגרעין); ב. הסתבכות חמורה במפרץ הפרסי או באזור אינטרסים מרכזי אחר; ג. צורך ליזום פרובוקציה בשל בעיות פנים דוחקות (אי-שקט אזרחי).
מכניזם גיאופוליטי של דוקטרינה החותרת, כחלק מכל עימות צבאי, לעיצוב או הרחבת אזורי ביטחון לאורך הגבולות, לשם הרחקת קווי-עימות צבאיים ישירים מאזורים אזרחיים ישראלים, היא כורח דוקטרינרי. למעשה, זהו תרגום של הדוקטרינה הבן-גוריונית, שכוונה להעברת אזורי לחימה לשטחי אויב, מעודכן למציאות המזרח תיכונית החדשה. הוכח בעבר שלהיפגעות טריטוריאלית ערבית כתוצאה ממעשי איבה, רגישות גבוהה ולכן הכללתה באופן מוצהר בדוקטרינה הגנתית ישראלית, היא חלק מסדרת מהלכים המכוונים
להרתעה מעימות ומזהירים מפני תוצאותיה.
מאמר של עמוס גלבוע בנושא חיזבאללה בלבנון
3, אשר עוסק בהכנת העורף הלבנוני שיעי לאפשרות של התמודדות מן הסוג האמור לעיל, מגדיל את מאגר הסימנים המטרידים.
אחת השגיאות הגדולות של מלחמת לבנון השנייה הייתה שהותר לאוכלוסייה השיעית שפונתה ערב ההפצצות הגדולות בדאחיה ובמאגרי הטילים והרקטות, לחזור לבתיהם בכפרים שבדרום לבנון, ימים ספורים אחרי הפסקת האש. אוכלוסייה זו גדלה בינתיים והתבססה בדרום והטיפול שהיא מקבלת מחיזבאללה הופך אותה בהדרגה לבת-ברית ושותפה קרובה של הארגון.
"אירניזציה" מובהקת של חיזבאללה או הגעת כוחות אירנים מוסווים והשתלבותם בחיזבאללה ובאוכלוסיית דרום לבנון, עשויים בקרוב להפוך מבחינה אסטרטגית, לשתי הפנים של אותה גברת. אחרי עידן טראמפ יהיה הדבר רציני הרבה יותר.
אני מציע שישראל תודיע פומבית ורשמית, שאם יתערב חיזבאללה בלחימה ישראלית מול אירן, או ייזום תוקפנות מקבילה משלו, אחת ממטרות המלחמה של ישראל תהייה סילוק האוכלוסייה השיעית מדרום לבנון לצמיתות, והפיכת אזור הדרום כולו לשטח חיץ מפורז בין ישראל ללבנון (בריבונות ממשלת לבנונית, שתחתום על הסכם אי-לוחמה עם ישראל). אני סבור שלהכרזה כזו בשילוב עם סימנים בשטח המצביעים בברור על כוונות מעשיות, עשוי להיות משקל הרתעתי רב בשיקולי חיזבאללה, ממשלת לבנון ותושבי הדרום השיעים
4 כמעצמה אזורית, חייבת ישראל לחשוב ולהתנהל כמעצמה אזורית. אזורי השפעה מעצמתיים חורגים תמיד מהגבולות הריבוניים הנומינליים.
