נהגנו לצחוק על
עמיר פרץ אשר כשר ביטחון צפה במשקפת אשר עדשותיה היו מכוסות. בראיה לאחור מסתבר שעמיר פרץ ראה עם עיניים מכוסות את מה שרבים רבים, בשמאל ובימין לא ראו עם עיניים פקוחות.
רמת האנגלית שלו לא טובה, נכון, אבל גם
ולדימיר פוטין לא מדבר אנגלית, לפחות לא מנסה לדבר, ומנהיגים רבים בעולם לא מדברים אנגלית, אך את מה שתרם לנו עם כיפת ברזל 1 אף מנהיג אחר, שלא היה ראש
ממשלה, לא תרם, ואף היו ראשי ממשלה שתרמו הרבה פחות מפרץ,
אהוד ברק למשל.
ועתה חוזר פרץ עם כיפת ברזל 2. כיפת ברזל פוליטית, הוא דוחה בשתי ידיו את העלייהום המביש והדוחה על נתניהו, ואומר בפה מלא, כי איננו אוהב את כתב החשדות, אך כתב החשדות לא הופך את נתניהו למוקצה. פרץ אומר בפועל לציבור, שאין לו כל כוונה לשקר לעצמו ולבוחריו, וכי לא יסלול דרכו לצמרת על בסיס פסילה משוללת כל יסוד של אדם אשר אפילו כתב אישום לא הוגש נגדו.
ריח השררה
היללות של השמאל ברורות, שנים רבות מידי הם היו רחוקים מהשלטון, היו רחוקים מהשררה, והדודה לסם הכוח גוברת, הקריז עולה, רוצים שלטון בכל מחיר, רוצים כסאות, רוצים כבוד. אם
שולמית אלוני ו
יוסי שריד הריחו את ריח השררה הרי שסתיו שפיר ו
ניצן הורוביץ ועוד כמה ליצנים מהשמאל, לא הריחו מעולם לשכת שר מבפנים, וזה כואב, זה כואב.
ועל עמיר פרץ הקשקוש הזה לא עובד. עמיר פרץ נאמן לתורת תנועת העבודה מימי אשכול וצפונה, תורה של "יהודית דמוקרטית", תורה של שיתוף פעולה עמוק תוך ויתורים ופשרות בין כל חלקי העם וכל חלקי הארץ, יהודים ושאינם יהודים כאחד, תוך אפסון רחוק ככל האפשר, ונעול ככל האפשר של "בלי חרות ובל מק'י" מימי בן-גוריון.
עמיר פרץ, חזק ואמץ. כפי ששחית נגד זרמי צונמי ענקיים, עם ביקורת ועלבונות, הבאת את כיפת ברזל 1, וזכית עקב כך להכרה מחודשת של כלל הציבור בחוכמתך ובמנהיגותך, כן המשך לשחות נגד הזרם גם באתגרי כיפת ברזל 2. איש לא מבטיח לך ניצחון, הניצחון אף פעם לא מובטח מראש, אך האמונה בדרך והנאמנות לדרך, הם הכלים הבסיסיים של אנשים ישרים. לאנשים ישרים אין פשוט דרך אחרת לנַצֵּחַ לא בבחירות ולא בשום אתגר רציני אחר.
