X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
מובילים מים וחלב באמצעות עגלות עץ ופרדות [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]
כפר מל"ל, מושב העובדים הראשון בישראל
מציין 100 שנים ליסודו מחדש - כמושב עובדים דוביק גרודמן, טייס בעברו, פסל, המשפץ כתחביב מכוניות עתיקות - הוא מנהל המוזאון ההיסטורי "המדינה", הוא טוען, "רוצה להחזיר את המתיישבים בהתיישבות העובדת לווסלים, לפולשים לאדמתם ובכך לנשלם מרכושם"

המושב הראשון שהוקם בארץ לפני ישובי העמק
בחודש יולי השנה מציין כפר מל"ל 100 שנים ליסודו מחדש כמושב העובדים הראשון בארץ. שבע שנים קודם לכן ב-1912, בסוף העלייה השנייה, הוא נוסד כמושב פועלים על-ידי שכירי יום מאיכרי המושבות - מהעלייה הראשונה. ב-2012 הוקם בו "מוזאון עין חי-כפר מלל" המציין את ראשית הישוב בעיקר מעשרים השנים הראשונות להקמתו.
מה שמייחד את כפר מל"ל בהשוואה למושבים אחרים הוא הראשוניות שלו. זהו מושב העובדים הראשון שהוקם בארץ לפני מושבי העמק. שמונה מטובי בניו נהרגו במערכה על ירושלים במלחמת השחרור.
56 משפחות שהן בעלי נחלה מתגוררות היום בכפר מל"ל, ועוד 20 משפחות של תושבים. סה"כ 350 נפשות גרות ב-150 בתים. שטח המגורים של כפר מל"ל משתרע היום על 450 דונם. בסמוך ובצמוד לכפר מל"ל התרוממו באחרונה בניינים בני 18 קומות של המועצה המקומית הוד השרון ובהם כ-2,500 דירות ל-10,000 נפשות רובן זוגות צעירים.
עד 1975 היו בכפר מל"ל גני ילדים ומאז הילדים מוסעים מחוץ לישוב. מושב זה, הינו ייחודי בכך שכבר בעליה השנייה הוקם כמושב פועלים בשם עין חי של תנועת חובבי ציון, בעת שההנהלה הציונית לא הייתה פעילה בהקמת ישובים בארץ וקרן היסוד עדיין לא נוסדה. קרן היסוד המיועדת להתיישבות בלבד, נוסדה שמונה שנים לאחר הקמת עין חי ושנה אחת לפני קניית אדמות עמק יזרעאל וההתיישבות בהן.
הכפר נהרס על-ידי הטורקים ב-1.19
עין חי נוסד ב-1912 בתקופת השלטון העותומני של הטורקים. בסוף תקופה זו קם ארגון השומר כמוצב הגנה ושמירה על מטולה. כפר מל"ל נהרס על-ידי הטורקים ב-1.19 בסוף מלחמת העולם הראשונה עם נסיגתם מהארץ. הישוב נותר עזוב לחלוטין וראשוני המתיישבים פוזרו לכל רוח. בתום המלחמה ב-7 ביולי 1919 הוקם מחדש מושב כפר מל"ל על-ידי קבוצת פועלים שעבדו במשתלת קק"ל בבן שמן ובחולדה מתוך קבוצת הפועלים המפלגתית שהקימה לימים את נהלל. היו אלה ארבעה חברים לא מפלגתיים בראשות מרדכי זילברג מחולדה שהחליטו לראשונה על הקמת מושב עובדים (לפי עקרונות א.יפה) ולא להצטרף לצורת ישוב של קבוצה כמו כנרת או גן שמואל.
ביוזמתם ובכוחות עצמם הם מגייסים עוד שנים עשר חברים מיוצאי הגדודים העבריים ושניים מפועלי עין חי ובתמיכת א.הרצפלד וכמעט בלי תקציב מקימים את כפר מל"ל כמושב העובדים הראשון ב-1919, מושב המבוסס על עבודה עצמית כמשק חקלאי עצמאי כלכלי לראשונה בארץ ישראל. הלאום היה אמור לבצע את התשתיות היסודיות כמו חפירת בארות מים, יבוש ביצות מחוץ למושב וסלילת כבישים למושב. בגלל מחסור בתקציבים, הלאום לא מימש זאת והמתיישבים נאלצו ליישם את ביצוע התשתיות ולגזור על עצמם חיי דלות והסתפקות במועט ולחיות בעוני משווע.
הברון רוטשילד הפסיד את השקעתו
ב-1920 היו בארץ כ-600 אלף ערבים וכ-60 אלף יהודים שרובם חיו בערים לפני העלייה הראשונה, בה הוקמו מושבות הברון. העלייה הראשונה של יהודים החלה ב-1882 בנס ציונה וראשון לציון ונתמכו על-ידי הברון רוטשילד בהן השקיע הברון והפסיד למעשה 5 וחצי מיליון לירות שטרלינג. המושבות מנו 12 ישובים ובהן כ-5,000 מתיישבים שעסקו בגידול ענבים לייצור יין (בראשון לציון ובזכרון יעקב). הברון מימן את כל הפעילות הזו, קנה את היין במחיר העלות שלא היה ריווחי עבורו וכך כאמור הפסיד את השקעתו.
המאבק על הראשוניות
בין תושבי כפר מל"ל לבין תושבי נהלל מתנהלת מאה שנים מחלוקת על הראשוניות כלומר, מי התיישב ראשון כמושב עובדים בארץ. תושבי נהלל טוענים שאליעזר יפה (חבר נהלל) הוא זה שהגה וכתב את רעיון מושב העובדים. רעיון מושב העובדים מתבסס על שני עקרונות עיקריים: 1) תמיכה נרחבת של הלאום כולל קניית הקרקע ופיתוחה הראשוני שפירושה אי-העסקת עובדים שכירים, 2) עבודה עצמית. במושבי הפועלים על כל פועל שעבד כשכיר יום במושבה - עבדו במשק העזר שלו חמש משפחות ערביות דבר שגרם להתרבות המשפחות הערביות ולא היהודיות.
עובדה זו הייתה נגד ההתיישבות הציונית. מושבי הפועלים יוסדו על-ידי כ-1000 פועלים מבני העלייה השנייה ש-90% מהם עזבו את ההתיישבות ואת הארץ וחזרו לאירופה ולארה"ב, בעיקר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הפועלים הללו כונו אינ'יליסטים שהוציאו יבלית משטחי האיכרים של פתח תקוה.
מחקרו של יואל פיקסלר ד"ר להיסטוריה וגאוגרפיה
תימוכין והוכחות ממוסמכות לצדקתם של תושבי כפר מל"ל באשר למחלוקת בינם לבין תושבי נהלל ניתן למצוא במחקרו של יואל פיקסלר ד"ר להיסטוריה וגאוגרפיה בעל תואר שלישי במחלקה לארכיאולוגיה ולימודי ארץ ישראל, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, שפרסם אותו בכתב העת "עתמול", עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל מינואר 2019 בהוצאת יד בן צבי, תחת הכותרת: "מעין חי לכפר מל"ל ראש וראשון למושבי העובדים בארץ ישראל". (רצ"ב צילום הדף האחרון של מחקרו).
כפר מל"ל - על שמו של משה ליב לילינבלום
כפר מל"ל נקרא בראשיתו עין חי שבו התיישבו ב-1912 12 פועלים שהגיעו בהמשך ל-45 פועלים שהתגוררו ב"חמישה צריפים גדולים". בעלי הקרקע היו איכרים מפתח תקוה שעשו חרם על הפועלים היהודיים והעדיפו לקחת פועלים ערביים. אדמות כפר מל"ל נרכשו מאבו קישק, שיח' ערבי שברח ממצרים והגיע לארץ מחשש לנקמת דם, על-ידי חובבי ציון ובנק אפ"ק. ב-1920 רכשה קק"ל את האדמות מחובבי ציון. בסה"כ היו לקק"ל כ-3,100 דונמים בכפר מל"ל.
תושבי כפר מל"ל הראשונים, כמושב עובדים, הקימו את כל המוסדות האזוריים והארציים כמו את בית הספר המשותף לילדי העובדים ע"ש אהרונוביץ. להקמת בית הספר, אנשי כפר מל"ל השקיעו כ-1,000 לירות שטרלינג ועוד 1,200 לירות שטרלינג לקניית השטח לבית הספר וזאת למרות שחיו בדלות רבה ולא היו ברשותם אמצעי מחיה. הם עסקו בעבודה חקלאית קשה כמו חריש עמוק ללא כלים מכניים וללא עזרת הלאום כמעט. לא אחת גנבו מהם את הפרות.
ולבסוף חוסל גם הרפת, הענף הראשי של המקום, כמו בימים אלה שבהם נסגר דיר הכבשים האחרון, כשהטלאים נגנבו ולא היה עבורם ביטוח, משום שחברות הביטוח לא הסכימו לקחת סיכון בביטוחם.
כפר מל"ל קרוי על שמו של משה לב לילינבלום מראשי חובבי ציון שהיו בעלי הקרקע והוסכם שהאדמות הללו יועברו לקרן הקיימת כבר ב-1914. יו"ר הוועד הראשון של כפר מל"ל באותה שנה היה איזיקוביץ שהעלה בפני ההסתדרות הציונית את רעיון מושב העובדים שכל אחד יעבוד בשביל עצמו. הקרן הקיימת התכוונה להקים לפועלים התימנים תשעה צריפים. עד 1930 לא היו מים במושב. רק בשנה זו נחפרה בו באר המים הטובה ובכך התאפשרה לראשונה נטיעת פרדסים. תמורת הלוואה של 2,500 לירות שטרלינג לחפירת הבאר - מסר המושב 1,000 דונמים מאדמותיו לישובים גני עם וירקונה.
כיום, כמו בשאר מושבי ההתיישבות, כמעט ואין בו חקלאות. רפתות גדולות נמצאות בעיקר בקיבוצים שהתאחדו ואת מכסות הביצים העבירו למושבי הצפון והמים לחקלאות הם מי השפדן המובלים לנגב. בכפר מלל קיים עדיין לול גדול של 1,000 מ"ר ועוד שניים קטנים "כתחביב". עד לפני כ-5 שנים אחד מראשוני מגדלי הבטטות הגדולים בארץ היה מכפר מל"ל.
מאז 1931, עם חפירת הבאר הטובה ומציאת המים, היו במקום 600 דונם של פרדסים מוצלחים ובשנות העשרים של המאה הקודמת גידלו כאן 400 דונם ענבים. היום, רוב החברים מתפרנסים מכל סוגי העבודות מחוץ למושב.
מחלבת תנובה פעלה כאן עד 1955
אנשי כפר מל"ל בנו על חשבונם ואדמתם כאמור את בית הספר המשותף האזורי, לילדי העובדים הראשון בארץ בצריף בשנת 1929 ואחר כך ב-1937 בנו בית ספר נוסף עוד לפני שהוקמו המדינה, משרד החינוך והמועצות האזוריות. קופת המושב הפכה ל"בנק עין חי" היחידי להתיישבות העובדת . על התשתית והקרקע של מחלבת כפר מל"ל נבנתה מחלבת תנובה ב-1930, שפעלה כאן עד 1955 ושומרה במסגרת המוזאון המרחבי.
בכפר פעלה תנועת "הנוער העובד" והלומד לכל האזור. במושב התפתחו ומומשו רעיונות חקלאיים כמו גידול תפוחי אדמה בחורף ולא בקיץ על-ידי משפחת שיינרמן שבה נולד אריאל שרון, זן "אבטיחים מל"לי" הנודעים באיכותם ותפוצתם ע"ש כפר מל"ל שפותח על-ידי משפחות זילברג ובורשטיין, ושווק בכל הארץ וברחבי המזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. אבטיח זה שקליפתו חזקה ותוכנו מתוק, הוכלא במקרה בין שני זנים ועד היום מגדלים אותו בלי השקיה בעיקר לצורך גרעיני אבטיח. כך גם אבוקדו אטינגר, שגודל כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת.
אטינגר, מראשי מנהיגי הישוב, קיבל את הזכות לשם והופץ כגידול רנטבילי ואיכותי מאז.
כן פותחו בו זני ההדרים, המנגו והקליפים על-ידי משפחת שיינרמן שגידלה גם טבק. בכפר מל"ל פועל ועד מקומי בנפרד מוועד האגודה. הכפר מסונף למועצה האזורית דרום השרון המאגדת את הקיבוצים והמושבים באזור. משכנה של המועצה גם הוא היה בכפר מאז 1950 ועד 2010.
חרישה עמוקה באמצעות פרדות, והרופאה לבובה שהגיעה רכובה על חמור
כלי העבודה במושב היו הפרדות איתן חרשו מדי יום משעות הבוקר ועד שקיעת החמה, וגם את החלב לתל אביב הובילו עם שחר באמצעות עגלות עץ כדי שהחלבן יספיק לחלק את החלב עד שמונה בבוקר. אחת לשבוע הגיעה לכאן הרופאה ד"ר לבובה רכובה על חמור. האחות צביה והרופאה טיפלו ביולדות ובמחלת המלריה בכל האזור משנות ה-20. בשנות ה-40 הוקמו על שטחי המושב מספר מרפאות.
המדינה מתנכלת למתיישבי ההתיישבות העובדת
דוביק גרודמן מנהל המוזאון המקומי אומר: "היום המדינה רוצה להחזיר את המתיישבים בהתיישבות העובדת לווסלים, לפולשים לאדמתם ובכך לנשלם מרוב רכושם". לדבריו, אסור למתיישב לעסוק בפרנסות חלופיות בחקלאות כי בכך יאיימו על הערים שמסביבם ולמתיישבים המהווים 3% מכלל האוכלוסייה אין כוח פוליטי לשמור על זכויותיהם וחדשים לבקרים יוצאות הוראות מטעם מינהל מקרקעי ישראל (המדינה) שהתושבים צריכים לקנות את זכויותיהם לבניה ולהשכרה ולפרנסות חלופיות. הצרה היא שאין כעת חקלאות חוץ מאזור הנגב, ששם מגדלים ירקות ופרדסים בהיקפים גדולים וגם אלה מפסידים לעיתים.
בהסכם החכירה המקורי משנת 1932 נכתב שלבעל המשק של המתיישב הזכות על הבתים והגידולים שמותר לו לעסוק בהם. היום - המדינה אינה מוכנה לקיים אותו ובוודאי לא לחדשו בתנאים המקוריים שלו ורוצה לנשל את החקלאים מזכויותיהם באשר לאפשרות הבנייה והתעסוקה. למשל, לבעל נחלה מותר לו לבנות על אדמתו 450 מ"ר. ומעל 375 מ"ר הוא צריך לקנות את האדמה שנותרת במחיר מלא. וזאת למרות שבעל הקרקע השביח את הנכס שלו (מה שהיה על חובת המדינה לדאוג למציאת מים או לייבוש ביצות) עשרות שנים סבלו תושבי הישובים ובסוף המדינה באה ואומרת זה לא שלך.
החכירה נגמרה ואתה יכול ללכת מכאן. המדינה מנשלת את החקלאים מאדמתם ומזכויותיהם ליזום כמו כל אזרח פרטי, ולגבי האדמה זכויות הייזום צריכות להיקנות מחדש, כשאת דמי החכירה במשך 100 שנים לא מחשבים. שלושת ילדיי, בני 36, 42, ו-44 מתגוררים בשכונה במרחק 100 מטרים ממני. הם אינם יכולים לגור במושב כי אני צריך לקנות את זכויות הבנייה בקרקע שלי במחיר של 2 מיליון שקלים לכל אחד.
וכך, נמכרים המשקים מאחד לשני, לדור שיכול לשלם. הדבר נמשך כבר דור שלם, ומי שניסה לא לחלק את זכויות המגורים באופן שווה לבנים ונתן לבן אחד להמשיך - נועד למריבות שמפרקות משפחות או שהמשק נותר כבית זקנים ללא יכולת ואפשרות למנף את הרכוש היחידי שברשותנו, מה גם שלרבים מן החקלאים שהיו עצמאיים אין פנסיה, כמעט בכלל, והם נחשבים משום מה בעיני הציבור כ"עשירים".
המוזאון המרחבי, ותצוגת הקבע בבית הספר המיתולוגי שהוקם ב-1929
המוזאון הוקם ב-2012 ביוזמת ועד אגודת כפר מלל כשמלאו למושב 100 שנים כמושב של 12 פועלים שכירי יום מאיכרי פתח תקוה . השנה, כאמור, מציינים מאה שנה להקמת המושב כמושב עובדים, ובעתיד (בעוד כשנתיים )יתחילו יישובי העמק לציין גם הם 100 שנים להתיישבותם.
המוזאון הינו מוזאון מרחבי המשתרע על שטח של דונם וחצי ומציין את תחילת ההתיישבות ומשק העזר החקלאי עם הצריף המקורי מ-1921. המוזאון מיצג את ראשיתו של הישוב שעבר ממושב הפועלים למושב העובדים (הראשון), ויחודו הוא בהצגת התפתחות הישובים מהעלייה השנייה (1904-1914) למושבי העובדים מ-1919 (שנתיים לפני מה שהיה נהוג לחשוב). "מושבי העובדים הוקמו לראשונה ב-1919 ולא ב-1921 כמו שנכתב על-ידי ההיסטוגרפיים, ששירשו את הטעות הזו והעתיקו אותה אחד מהשני בלי לבדוק "זוהי תגלית מדהימה בעיניי", אומר דוביק.
המוזאון מכיל לול ושובך יונים, גן ירק ותעלות השקיה ופרדס. נמצא כאן את טרקטור פרגסון F מודל 1920, הראשון בהתיישבות העובדת. (נהלל נוסדה ב-1921 שנה אחרי הטרקטור הזה). באותה שנה ב-1920 - נבנו כאן גם שלושת הבתים הראשונים ליד באר המים (שנשארה מ-1912) אליה ירדו לעומק של 62 מטרים בסולם חבלים וסיננו ידנית את המים מהבוץ ומשכו את הדלי באמצעות חבלים.
כעבור שנתיים ב-1914 הביאו אומנם מנוע קיטור לבאר אבל מחוסר עצים להסקה כתוצאה מכך שהטורקים כרתו את יתר האלונים בכל השרון - המנוע עבד שעתיים ביום, יומיים בשבוע. לא הייתה צנרת ולכן לא היו מים בצריפים. את המים הביאו בחביות מהירקון בעגלות עץ ופרדות וחילקו לחברים, כך במשך עשרים השנים הראשונות. מובן מאליו שאי-אפשר לקיים חקלאות בצורה כזו.
התצוגה המרחבית של המוזאון כוללת גם תערוכה ובה מודגשת חשיבות הנשים בראשית הישוב, תמונות של נשים חלוצות בכפר מל"ל. תצוגת הקבע של המוזאון נמצאת בבית הספר המיתולוגי הראשון שנבנה ב-1929 .זה היה הבית הראשון באזור בן שתי קומות. בתצוגת הקבע שני חדרים גדולים (ועכשיו יתווסף לה חדר שלישי).
בראשון - מתארות התמונות את החיים במושב שבמרכזו קבוצה שהקימה את הרפתות ב-1921 וקבוצת חברי המושב היושבת ליד שולחן הטפסנים, שהפכה גם לשולחן אוכל ברפת. השולחן שוחזר והוצב במרכז החדר.
בשני - מתוארות שתי צורות ההתיישבות. על קיר אחד מושב הפועלים ומולו מושב העובדים עם צריף ובו קיר בוץ אותנטי, ובחדר השלישי יודגשו דמויות מחיי הישוב, תהיה מגירה לכל משפחה, קיר זיכרון לבנים שנפלו במלחמות ישראל וחדר להנצחת אריק שרון שנולד וגדל במושב. במרחב המושב, ליד המוזאון, ניצב פסל סביבתי עליו חקוקים שמות כל 56 המשפחות הראשונות.
ועד הישוב הציב ליד כל נחלה צילום אופייני לנעשה באותו משק מזמן תקומתו בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. בגינה הציבורית המפרידה בין שני הכבישים החוצים את המושב יוצבו צילומים גדולים מראשית הישוב: באר המים (ממושב הפועלים) ב-1912, הצריף המשותף יחד עם הבאר מ-1919, תמונה של שלושת הבתים הראשונים שנבנו ב-1920 (נהרסו בפרעות מאי 1921) ותמונה היסטורית של הדרך החולית והבוצית של עין חי, שהפכה לשדרה המיתולוגית בה התנהלו חיי הילדים והתושבים, עד שנכרתה ב-1994 לצורך הרחבת הכביש, שגרמה לפיצול פיזי של הכפר, שהפך למרכז התנועה של השרון, שבראשיתו היה בכלל דרך צדדית ונהפך לדרך הראשית, כפי שמופיע בצילום מ-1922.
סבו של דוביק התמחה בבנייה ובתיקון עגלות עץ
דוביק גרודמן נולד לפני 73 שנים בקיבוץ דפנה. אביו אליק, נולד בליטא למשפחה מרובת ילדים שכולם עזבו לארה"ב בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. אביו של אליק, חיים בן ציון היה בעל נגריה גדולה, אותנטית לתקופתה, כאשר כל תוצרתה נעשתה בעבודות יד. הוא התמחה במיוחד בבניה ובתיקון עגלות עץ כמו זו המוצגת גם במוזאון כפר מל"ל שהובילה מים מהירקון וחלב מתל אביב ב-20 שנות המושב הראשונות. אליק היה ממקימי יישובי חומה וכך התגלגל לדפנה, שם פגש את בני עירו.
בתוך כך השתתף גם בקרב על הקמת חניתה. "אבא שלי, מציין דוביק, שימש אחראי על מפעל הבנייה של הקיבוץ המאוחד בכל הגליל העליון בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. לימים לימד כמורה למלאכה בבית הספר האזורי "הר וגיא" בקיבוץ דפנה ושעוריו היו אהובים עלי ועל התלמידים הזוכרים אותו לטובה עד היום. לפני כן היה חבר בקיבוץ כנרת, ועסק בבניית מפעל המים של רוטנברג בנהריים. תמיד התנדב, כך גם לסיירת הפלמ"ח בה נטל חלק במבצעים מיוחדים". אמו של דוביק לימדה כמורה וכמורה לחינוך מיוחד משנות ה-40 בבית הספר העממי בדפנה ואחר כך בקריית שמונה ובמעין ברוך.
בן יחיד המוקף ב-16 בנות
בגן הילדים דוביק זוכר את עצמו בקבוצה כבן יחיד המוקף ב-16 בנות. בבית הספר היסודי היה תלמיד רגיל ושקט לדבריו, ובתיכון אהב לפתור בעיות גאומטריה למתקדמים תוך ניסוי תעוזה ויוזמה. הוא היה היחיד מבית הספר כולו וגם מהאזור, שנטל על עצמו אתגר למצוא את נוסחת מספר נקודות המפגש של האלכסונים בכל מצולע. "דבר זה", הוא אומר לי היום, "מאפיין את כל חיי. לחקור, להתעמק ולהשקיע גם כן בהתנדבות בעבודה ובמוזאון, הכל בשקט בלי צלצולים. רמת הלימודים בתיכון בקיבוץ הייתה מאוד בסיסית כי היו מעט תלמידים, לא היו מגמות ולא עשינו בגרויות אלא עבודת סיום. עבודת המחקר שלי נסובה על הרעיונות הסוציאליסטיים שהנחו את הקיבוצים על-פי כתביו של קרל מרקס".
טייס בטייסת של סופר פרלון
עם גיוסו לצה"ל דוביק רצה להצטרף לחיל-האוויר, אך הדבר נמנע ממנו בשל משקלו הדל. הוא גויס לפלוגת בני משקים המיועדת להדרכה בקורס מפקדי כיתות ולהיות קצינים בנח"ל. כעבור שנה כשמשקלו עלה הוא מתקבל לחיל-האוויר, מסיים קורס טייס שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים ביולי 1967 ומשרת חמש שנים כטייס בטייסת של "סופר פרלון" (בדומה ליסעור שהחליף אותו). זהו, מסביר דוביק, מסוק סער גדול שהשתמשו בו לראשונה למבצעים מדהימים רחוקים מאחורי קווי האויב במלחמת ההתשה, וכן למשימות הנחתת כוחות מודיעין.
הוא מספר: "זכור לי אחד המבצעים המורכבים והמסוכנים שהעזו לעשות בתקופה הזו. בצבא השתתפנו במבצעים עמוקים בשטח מצריים בנילוס, בפיצוץ גשרים על הנילוס ופיצוץ תחנת טרנספורמציה בנאג' חמאדי ליד הנילוס במלחמת ההתשה, בו השתתפה סיירת צנחנים בפיקודו של מתן וילנאי. אלה היו מבצעים מהפכניים מבחינת יכולת מסוקים להגיע לשם מה גם שלא היו אמצעי תדלוק. היה זה מבצע ראשון מסוגו שנלמד עד היום במורשת צה"ל".
דוביק ממשיך לשרת בטייסת במסגרת שירות המילואים שלו עוד כ-10 שנים ועוד 15 שנים נוספות בפיקודי צה"ל השונים כמתכנן בעיקר פינוי וחילוצים של פצועים משדה הקרב, אבל לא רק פינויים... במלאת 50 שנה לסיום קורס הטייס הוענקו לו כנפי הזהב. משנת 1970 מועסק דוביק כטיס ריסוס בחברת כימאויר במשך 42 שנים עד צאתו לגמלאות לפני שש שנים.
יוצר פסלים סביבתיים ומשפץ מכוניות קלאסיות עתיקות
שלושה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים הוא נישא לרעייתו שרה ולזוג שלושה ילדים וששה נכדים. במשך עשר שנים הוא מתגורר בבית משותף בפתח תקוה. ב-1980 רוכש דוביק משק בכפר מל"ל ומתגורר בו עד היום הזה במשך 39 שנים.
בחצר ביתו גדל בוסתן של עצים (כמו שהיה בדפנה), בוסתן של עצי פרי כמו של פעם ומטע של עצי מנגו שאת פירותיהם הוא מחלק לשכניו הטובים. לא חסרים כאן גם מנועים עתיקים משנות העשרים ששימשו לשאיבת מים בעיקר לפני היות החשמל בארץ. נכדיו זוכים כאן לעדנה. הוא הקים להם מחנה קופים ומשחקי ילדים הכוללים בין השאר נדנדות, קרוסלה ואומגה.
בכפר מל"ל מוכר דוביק גרודמן כבעל-ידי זהב. הוא יוצר פסלים סביבתיים המפארים את חצר ביתו וחלקם פזורים ברחבי המושב בדגש על קוים זורמים וכדורים. "בעיני, אומר דוביק, הם מסמלים את השלמות והיופי של החיים והנשיות". במקביל, החל לפני 35 שנים, לשפץ כתחביב מכוניות קלאסיות עתיקות, מכוניות ספורט ומרוץ. ומכאן נסללה דרכו להקים ב-1912 את המוזאון של כפר מל"ל ביוזמתו של יו"ר ועד הכפר ארנון ברודנר ז"ל.
"התחלתי, אומר דוביק, לשמר את באר המים הראשונה שנחפרה ב-1912, את חורשת אלונים העתיקה מתקופת הטורקים ואת בריכת המים הראשונה מ-1914. דאגתי לגלותם ולשמר אותם . הבאתי מנוע עתיק והצבתי אותו ליד באר המים כפי שהיה לפני 100 שנה. ומזה התפתח רעיון המוזאון לכפר מל"ל.
אני החלטתי מראש שאני משפץ מכוניות עתיקות קלאסיות שיהיו ברמה אספנית בעלת ערך אספני הגבוה ביותר שאפשרי בארץ". במבנה הלול המשופץ שבחצר הבית מצאנו חמש מכוניות ספורט קלאסיות עתיקות. תחביבי פיסול. "המכונית הראשונה ששיפצתי הייתה יגואר סלון מ-1946, והאחרונות מכונית ספורט מרוץ מסוג אלפא 1929 ויגואר מ-1938".
יגואר ספורטיבי ונדיר מ-1938
כפנסיונר מגיל 66 עוסק דוביק בעיקר בהקמה בפיתוח ובהפעלה של המוזאון ובהשלמת השיפוץ של היגואר הספורטיבי והנדיר מ-1938. כיום נותרו בעולם כ-200 מכוניות יגואר ואלפא כמו שמצויות בבעלותו. בתהלוכת העדלאידע שהתקיימה השנה בפורים ברעננה נסע דוביק נסיעת מבחן ביגואר העתיק ובאחרונה ארגן מפגש ראשון של בעלי המכוניות מלפני מלחמת העולם השנייה, שהן גם הכי עתיקות בארץ, במושב הכי ותיק בארץ במוזאון כפר מל"ל בו השתתפו אלפי מבקרים.
בכך הפתיע הן את תושבי המושב והן את בעלי המכוניות הנדירות מלפני שנת 1940.
כאמור, שיפוץ יגואר ss100 מודל 1938 בעל שני מושבים הסתיים זה עתה לאחר 12 שנות עבודה. קודם לכן שיפץ אלפא רומאו משנת 1929 אוטו מרוץ בעל שני מושבים שכמותו זכה במקום הראשון בעולם למרוץ של 1000 מייל, מרוצי סבולת של אז שהם מקבילים לפורמולה 1 של היום, שניהם מכוניות ספורט מרוץ.
ביקורי מבקרים במוזאון
שעות רבות מקדיש דוביק, במשך השנים מאז הקמת המוזאון, למחקר ולהפעלתו והכל בהתנדבות. רוב המבקרים במוזאון הם קבוצות של פנסיונרים וילדים. בימים אלה מתקיימים ביקורים של תלמידים מכיתות ד' מבתי הספר של המועצה האזורית וזאת במסגרת תוכנית משרד החינוך הנקראת לימודי הישוב שלי ובמקרה זה - הכרת ראשית חיי המתיישבים בהתיישבות העובדת, מושבים וקיבוצים.
גזר דין מוות וכליה
מה מטריד אותך?
"מה שמטריד אותי ביותר, זה שהמושבים שהם מלח הארץ והקימו את ההתיישבות המחודשת של עם ישראל - נידונו לכליה על-ידי המדינה, בדיוק הפוך מהמטרה שלשמה הם הוקמו. היפוך האליטות ופסק דין הקשת המזרחית לחלוקת הנכסים שלהם מחדש- הם אלה שגזרו עליהם גזר דין מוות וכליה. הראשונים הם אלה שבמרכז הארץ, כי הנדל"ן שלהם מבוקש והכי זול. אלה שהיו בחזית ההתיישבות עוד בעליה השנייה בסמוך למרכז ואחר כך התיישבו וקבעו את גבולות הארץ.
הפוסט ציונות מבטאת את אובדן הערכים של הכלל לעומת הפרט. "כול ממזר מלך" וישראל לא השכילה לשמור על עברה, על הערך לחיות ביחד וקורעת את התפרים שמלכדים את האנשים לטובת בודדים שמשסים אחד נגד השני, כאילו אין אתמול ואין מחר. "יורדים" היא לא מילת גנאי יותר, בפרט כשהעולם נעשה קטן והחברות הן בינלאומיות גדולות וכך גם כל הכלכלה והחברה, שהיו מחוברות תמיד אחת לשניה"...מסכם דוביק.

הרחוב הראשי בככר מלל [צילום: יגאל ייששכרוב]
זווית צילום על כפר מלל [צילום: יגאל יששכרוב]
דוביק ליד אחד מפסליו הסביבתיים החצר ביתו [צילום: יגאל יששכרוב]
דוביק עם פסלו בחצר ביתו [צילום: יגאל יששכרוב]
דף אחרון ממחקרו של יואל פיקסלר שפורסם בכתב העת עתמול מיונאר 2019 [צילום: יגאל יששכרוב]
[צילום: באדיבות המוזיאון]
[צילום: באדיבות המוזיאון]
מובילים מים וחלב באמצעות עגלות עץ ופרדות [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]
בית הספר המיתולוגי על של אהרונוביץ שהוסב למוזיאון המקומי [צילום: יגאל יששכרוב]
המתחם העתיק בכפר מלל [צילום: יגאל יששכרוב]
יצירתו של דוביק מסמלת את השלמות והיופי של החיים והנשיות [צילום: יגאל יששכרוב]
טרקטור פרגוסון F מודל 1920 הראשון בהתישבות העובדת [צילום: יגאל יששכרוב]
מראה בכפר מלל [צילום: יגאל יששכרוב]
צילום משנת 1940 [צילום: באדיבות המוזיאון]
דוביק עם אחותו הצעירה ענת וההורים בקיבוץ דפנה [צילום: באדיבות המשפחה]
מפקד חיל האוויר מוטי הוד מעניק לדובי את כנפי הטיסה בסיום הקורס
צריף הראשונים במוזיאון המרחבי משנת 1921, ברקע בתי המגדלים של השכונה השייכת להוד השרון [צילום: יגאל יששכרוב]
פנים הצריף העתיק [צילום: יגאל יששכרוב]
במוזיאון עין חי כפר מלל [צילום: יגאל יששכרוב]
22 שנה הועסק כטייס ריסוס בחברת כימאוויר
עגלת העץ איתה הובילו בחביות את המים והחלב [צילום: יגאל יששכרוב]
שחזור בניין המחלבה של אותם הימים [צילום: יגאל יששכרוב]
שתיים ממכוניות המירוץ העתיקות אותן שיפץ לאחרונה [צילום: יגאל יששכרוב]
דמויות נשים במוזיאון המרחבי [צילום: יגאל יששכרוב]
אמו של אריק שרון בצילום בתערוכת הנשים במויזאון המרחבי [צילום: יגאל יששכר]
[צילום: באדיבות המוזיאון]
עם אחד מפסליו [צילום: יגאל יששכרוב]
תאריך:  01/08/2019   |   עודכן:  04/08/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות יגאל יששכרוב לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
יוני בן-מנחם
על-פי גורמים ערבים ומערביים, ישראל תקפה פעמיים בסיסים של המליציות הפרו אירניות בעירק כדי למנוע העברת רקטות וטילים לידי ארגון חיזבאללה. ישראל מנהלת מדיניות תקיפה נגד הניסיונות להקמת בסיסים חדשים בעירק שמטרתם לבנות תשתית צבאית נגד ישראל, המדיניות הזו תימשך כל עוד נמשך המאמץ האירני לפתיחת חזית מאבק חדשה נגד ישראל
יאיר דקל
"חשוב להבין שיש נוכלים בעולם המצטיינים בחוסר מצפון, באינטליגנציה גבוהה, בכריזמה, ובחוסר בלמים למילוי היצרים שלהם"
שמחה סיאני
הפסטיבל התקיים בי.מ.ק.א. ירושלים, ובאתרים נוספים ברחבי ירושלים, ומוקדש לזכרו של שמעון ביגלמן ז"ל, חבר הוועד המנהל של תזמורת הבארוק ירושלים, שהיה הראשון שהקים פסטיבל קולי-מקהלתי בירושלים
אביתר בן-צדף
עוד כמה תגובות קצרות בדרך כלל - בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי    והפעם - הפרת פקודות, סחבת, מדינה מוזרה, איזה חינוך קיבלו? ואש ארוכת-טווח ומדויקת
שאול מנשה
לפי קביעתו של המנהיג העליון חמינאי, נשארו לישראל עוד 25 שנים להתקיים, ובמדויק 7,705 ימים
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il