בעוד האמנה הפלשתינית, הכוללת את ביטול ישראל כמדינה יהודית, ולא בוטלה מעולם, ובעוד אמנת חמאס ממש קוראת לחיסול ישראל - וכשכולם - הרשות שבשומרון ויהודה, והחמאס השולט בעזה, מסרבים בתוקף לכל הצעת שלום שהוגשו להן אי-פעם ולהכיר בקיום מדינת ישראל; ובעוד תוכנית השלום של טראמפ נדחית על ידם באופן מוחלט - איזה שלום מחכה לנו מצידם?
הכי קל לערבים זה להכריז בכל כלי התקשורת ש"ישראל היא המתנגדת לשלום". יעני, הערבים הם שוחרי השלום, וישראל מתנגדת לו בתקיפות. כך ממשיכים הערבים לרמות את כל העולם, שרובו לא מכיר את המאטריה לעומקה, ומנצלים כל כלי תקשורת האוהד אותם ושונא את
ישראל לשם אישוש התיאוריה המזויפת שלהם. אז מה אם היא שיקרית? האמת כלל לא חשובה. אז מה אם ברק בקמפ דייוויד הציע להם תמורת שלום 95 אחוז משטחי הגדה והם דחו את ההצעה?
אז מה אם הם משקרים? הם מאמינים שרק בכוח הרציחות והטרור הם יתישו את כוח הרצון הנחוש של ישראל להתקיים בביטחון, וכשישראל תיסוג מכל מה ששלה, תקום המדינה הערבית החדשה, שמעולם לא הייתה קיימת קודם לכן, ואין שריד לעם כזה בשום ספר היסטוריה. נכון שהגיעו לארץ ישראל, שהאנגלים קראו לה אז "PALESTINE", אלפי מהגרי עבודה לצורך הקמת נמל חיפה. אז לא הייתה בעיה להגר, כי האנגלים נזקקו לכוח עבודה זול. כל אלה התמקמו בחיפה ומהווים היום חלק גדול בעיר זו. הם הגיעו מכל ארצות ערב - מסוריה, מלבנון, ממצרים ומירדן. כולם היו ערבים. אך לא היו ממקור שבטי או עממי אחד. הם פשוט ראו כיצד היהודים הפריחו את הביצות ובנו ישובים, והפכו ארץ שוממה לפורחת. ההצלחה הכלכלית קסמה להם. כשם שהיום ישראל מהווה מקור משיכה לכל עניי אפריקה, שרואים בישראל את התגשמות חלום גן העדן. ובאים לכאן בהמוניהם בהתגנבות, ללא ויזה, ובקיצור - מסתננים.
כך לפתע נולד "העם הפלשתיני". הפלישתים של המאה ה-21. זו בעיה שתיפתר, אך לא בדרך החלושה והמתגוננת של יפי הנפש כפי שקיימת כיום. משום שלישראל יש בעיה קשה ביותר בגמילה מהטרור הערבי:
חוקי המוסר הנוקשים, שאינם רלוונטים לעת מלחמה, לא מאפשרים לחיילים על משמרתם לירות בחודרים מעבר לגבול, או באלה היוצאים לפיגוע בלב ישראל. והתוצאה: הרוגים מצידינו. או כמו שלושת החיילים שנפצעו כי לא שלפו מיידית את נשקם לחסל את המחבל החמאסי שחדר לשטח ישראל למשך כמה שעות, "כי לא ראו את הנשק והרימון שבהמשך פצע אותם בגלל היסוסם".
באויב צריך להתחשב כאל אויב, ושזוהי מלחמה
כל הפגישות של מנהיגים ישראלים עם מנהיגים ערביים העלו עד היום חרס, מלבד הוויתורים המופלגים שעשה רה"מ
מנחם בגין עם מצרים, עקב מצבה הדחוק של מצרים שנזקקה לתמורה כלכלית מצד ארה"ב ומדינית מצד ישראל תמורת חתימת הסכם השלום. גם רבין הצליח להחתים את ירדן על הסכם שלום, תמורת הבטחת אספקת מימי הירדן, לארץ המדבר השחונה, ובכך זרז את התכווצות ים המלח על כל המשאב היקר ביותר של ישראל, המינרלים. אלה הסכמי שלום קרירים למדי. כשישראל היא המעניקה, והצד השני רק לא נלחם. מאז סאדאת, אף מנהיג מצרי או ירדני לא הגיע לישראל, כך שההכרה בנו מאוד מוגבלת.
שלום עושים עם מדינות, וכך גם מלחמות. ובכל זאת, אנו ניצבים במלחמה יומיומית כנגד שבטים השונים זה מזה בזהותם, שמחויבותם היא לראש השבט, ולא למדינה כלשהי שלא קיימת. לוחמי הטרור הם כבר מזמן צבא חמוש, מאומן ומיומן, בעזרתה הנדיבה של ישראל, כך שהם חופשיים להמשיך במלאכת הקודש של השמדת ישראל בשיטת הסלאמי. מה שעלה בידם יפה עם הגירוש מגוש-קטיף. בעוד אנו - ידינו אסורות על-פי החלטות המשפטנים, שאין להן אח ורע בשום צבא בעולם. והכריז על כך הרמטכ"ל לשעבר, ש"מוטב שייהרגו חיילים ישראלים, ובלבד שלא ייפגעו אזרחים עזתים".
נו, אם אנחנו כובלים במו ידינו את ידיהם של מיטב הנוער, המתנדבים להגן על חיינו, ולכן משלמים בחייהם בגלל איוולת מפקדיהם - אז מה לנו כי נלין על המצב? כאשר יש בקירבנו הזועקים ש"נתניהו לא רוצה שלום". כאילו יש בידם המירשם להפוך את עורם של הערבים להסכים לקיומנו כאן - בארצנו החופשית, שאבינו אברהם קיבל עליה את הטאבו מאלוהים עוד לפני 4,000 שנה...בעוד כל מי שמאמין שזוהי זכותנו הלאומית - נחשב ל"ימין קיצוני". מתי נתפקח?