יש תופעה משונה, לדעתי גם עצובה, ואינה מובנת. זו הכמעט-אדישות של הדתיים הלאומיים לשחיתות הגואה של השלטון בישראל. כאילו לציבור האיכפתי הזה לא איכפת, כמעט לא איכפת, נוכח גילויי השחיתות המיוחסים ל
בנימין נתניהו ולאחרים, מ
דוד ביטן ועד
אריה דרעי.
אני מכיר את כל קרנות המזבח. זכות החפות. העיתונות אינה השופטת. הכל נכון. באמת נכון. אבל זה לא באמת נוגע אליהם, והביטוי המובהק לכך הוא בעמדות של
בצלאל סמוטריץ'.
מפני שבכל דמוקרטיה סבירה וגם בישראל מתקיים ויכוח ודיון עוד לפני ההכרעה בבית המשפט (זוכרים את ביבי בשנות חקירת
אהוד אולמרט?) והנה יוק.
הפירוש שלי הוא שאנשים כמו סמוטריץ' סבורים כי למען ארץ-ישראל השלמה מוטב לעצום עין נוכח גל שחיתות חסר תקדים, שגם אם רק מלחך את ביבי הוא מציג מורסה נוראה בהיקף החשודים הבאים מסביבת העבודה שלו. למה זה מפתיע? כי בעצם הם באים ממורשת אחרת. אפילו החילונים בדור המזדקן שלי למדו בבתי הספר הלא-דתיים את הפרקים המתחילים בתורה ומתפזרים לאורך ספר הספרים על המחיר הכבד שמשלם עם ישראל (ובעצם כל חברה אנושית) בשל שחיתות ההנהגה. על אחת כמה וכמה הם שבאים מן הזרם הדתי בחינוך.
הרי זה מתחיל כבר בכיבוש הארץ. הסיפור על המעילה ביריחו גרם לצבא הישראלי להפסיד את הקרב על העיר עי, ובתנ"ך החוסלו העבריינים בפועל, ממש נשרפו, כדי לטהר את המחנה (ברור שזה עונש נורא, מופרז, התאים לעידן ההוא). שכן ראשי האומה סברו כי ללא ניקיון כפיים אין ניצחון במלחמה. מובן שזה מגיע לשיאו בתקופת הריבונות, ובפסוקים נפלאים בישעיהו ובעמוס, שמורתי החילונית רחל אלפר כפתה עלינו (בין השאר) ללמוד בעל פה.
איך כל זה אינו בא לביטוי אצל דתיים לאומיים, שכוונתם טובה ורצונם נאה, ואינם מבינים כי אם הם משלימים עם השחיתות בשתיקה הרי הם מתכוונים למען ארץ-ישראל אבל בפועל אינם בולמים את הרס ישראל?
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
