שמו של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג׳לס יצא למרחקים. ממול משרדי המרכז, המוגנים היטב, בשדרות פיקו שבעיר המלאכים, נמצא מוזאון הסובלנות, שלוחה של המרכז, אך ישות עצמאית מבחינת איסוף כספים. הרב הייר העומד בראש המרכז היה היהודי היחיד בין אנשי הדת שהתכבדו לשאת תפילה בעת השבעתו של הנשיא טראמפ לקדנציה הראשונה של נשיאותו. שמו של הרב הייר ידוע ומכובד בעולם כולו, מהוותיקן והאפיפיור, דרך ארופה למזרח הרחוק, חצי הכדור הדרומי וחזרה בואך למפרץ הפרסי.
אירן טוענת (ואף הוכיחה בכנס מדעי ואחריו בתחרויות בינלאומיות של קריקטורות) שהשואה לא הייתה ולא נבראה, מזימה ציונית היא ותו לא. לפיכך, קל להבין שהיחסים בין אירן לבין מרכז ויזנטל אינם שפירים. אך מדינות אחרות במפרץ תומכות במרכז ואף מארחות באופן קבוע את התורמים הגדולים של המרכז (בזמני אירוח אלו, מטיסים מטבח כשר, מוצרי מזון כשרים ושף עם צוות מלוס אנג׳לס).
בשנה הבאה יפתח בירושלים הבירה, לאחר מאבק שהגיע עד בית המשפט העליון בארץ והוצאה של עשרות מיליוני דולרים, מרכז הסובלנות בקול תרועה רבה. בהיררכית המרכז, מתחת לרב הייר נמצא (דמוי) רב אלוף, הרב אברהם קופר המנהל את המקום ביד ברזל. מהלך שנים אני מכיר את הרב קופר, והוא אינו איש שקל להסתדר אתו (מבחינת לבביות וחום אנושי) כלל ועיקר. עם זאת, תמציתו חיובית ביותר, ופעם אחר פעם מהלך השנים הוא הוכיח את עצמו.
כיוון שעם כל יום שחולף, איש לא נעשה צעיר יותר, נשאלת השאלה מי מיועד להנהיג ולנהל את הארגון עם תום כהונתם של הרב הייר (דמות המכון) והרב קופר (מנהלו בפועל). האם יש מי שיכנס לנעליהם ויצליח גם להמשיך לגייס כספים בשמונה ספרות מדי שנה בשנה?
אתגר נוסף הוא שפעילות חשובה עד מאוד של המוזאון הוא עדויות הניצולים בפני אלפי ועשרות אלפי המבקרים. אך הניצולים, כמונו, הולכים ומתבגרים ורובם כבר בשנות התשעים לחייהם. בקרוב יהיה מוזאון אך לא ישארו עדים חיים לזוועות ולאותה תקופה בין האחד בספטמבר, 1939, והשמונה במאי, 1945. כמובן התקופה החלה בשנות השלושים של המאה שעברה, ומי שהצליח לשרוד את השואה יודע שהזוועות ומעשי הרצח המשיכו ביתר שאת גם לאחר סוף המלחמה.
מסעות החיים
כבר בימינו אלו, בהם האנטישמיות עולה לגבהים חדשים באנרגיה מחודשת ובהתמדה ועקביות, אנחנו עדים לנתק המוחלט בין זכרון השואה לאותם ניצולי השואה. מחד-גיסא, אנחנו מופיעים לטקסים ועצרות, מאידך לא נתעכב ולו לדקה להושיט יד לניצול, להתענין בשלומו, לבוא לבקר. מדוע? כיון שהניצולים זקנים, רובם כבר לא עצמאיים, וקשה להם לדבר, קשה להם לקום או לשבת או לזוז, ולנו פשוט אין סבלנות וגם אין ענין.
לסוע לטייל באחד מ"מסעות החיים" - כן! נצטלם ונדאג שהתמונה תופיע בעתון - דברים העוסקים בנו במקום בניצולים. לבוא לבקר שכן גלמוד או ניצולה שנשכחה בבית אבות מוזנח - לא!
באופן דומה מאד, גם הממסד. ועדת התביעות בנויה מפקידים-טפילים, והכספים שאמורים היו לניצולים מבוזבזים על משכורות ונלוות לכל החיים; חבל רק שהם לא מגיעים ליעדם - לניצולים (ומן הראוי להזכיר את שקרה בוועדת התביעות בניו-יורק והשחיתות שם והמעל בכספים בסכומים אדירים). בכנסת ישראל מאוד מודאגים מהניצולים, שכה רבים מהם על סף רעב. חבל רק שאותה "דאגה" ו"התעניינות" החלו כה מאוחר, כשהבושה הייתה כה גדולה שלא ניתן היה להסתירה יותר.
כמה קל להתעלם מהניצולים, לשכוח שהם קיימים ולחיות את חיינו. כן, נופיע כאן לטקס, שם לסרט, נמחה דמעה, נעמוד חנוקים, נבטיח קבל עם ועדה "לא עוד" ונשמח שיש לנו את מדינת ישראל. כה שמחים אנו, שבחורים ובחורות וזוגות צעירים ששים לעבור לברלין ולערים אחרות בגרמניה, המפתות את הדור הצעיר מהארץ לעבור אליהן.
בהתאם למעמדו ולאופיו, הרב קופר משמש כשופר כשצריך לצאת למתקפה. מאמריו (לרוב בשיתוף פעולה עם כותב נוסף) מופיעים באמצעי התקשורת המובילים בעולם. במאמר דעה שפורסם במחצית יוני, 2019, הרב קופר (בשיתוף כתיבה עם היסטוריון העובד עם המכון) טען "העבר ביקורת על מרכזי המעצר (של מהגרים בלתי חוקיים העוברים את הגבול ממקסיקו לארה"ב) - אך הפסק לקרוא להם ׳מחנות ריכוז׳".
תהום השנאה
לפי הגישה הרווחת היום בארה"ב, קל מאוד להשוות כל דבר לשואה, דבר הגורם לזילות השואה. הרב קופר, לפי כותרת המאמר, יצא נגד התנהלות זאת, למרות שקל לאמר וכמעט בלתי אפשרי היום ליישם, שכן המפלגה הדמוקרטית נשלטת על-ידי הדמוקרטים הצעירים (המובלים על-ידי טליב, עומאר וחברותיהן האחרות וכל השאר המפחדים מהן), ושנאת הנשיא טראמפ, כמו גם שנאת היהודים וישראל, מעבירות אותם על דעתם.
אך בואו נראה מה קורה תחת אפו ממש של הרב קופר, במוזאון הסובלנות הנמצא מרחק מעבר חציה אחד ממשרדו המשקיף על המוזאון. האם קריאתו של הרב קופר עומדת במבחן המציאות? מסתבר שלא בדיוק. נמצאים למדים אנו שכדאי לעשות בדק בית לפני שיוצאים ללמד את העולם איך עליו להתנהג. נזכור שהעולם לא אוהב, ואף פעם לא אהב, יהודים. אך במוזאון הסובלנות, מן הראוי לנסות לגשר על תהום השנאה שנפערה בארה"ב. לא הכל אשמת הנשיא (תתארו לעצמכם, רעידות אדמה, המבול וכיו"ב לא היו תוצאה של מעשיו של הנשיא האמריקני), ודברים שהוא ירש (כמו "מכלאות" ודרכי התנהלות כלפי מהגרים בלתי חוקיים שנתפסו עת הם מנסים לחצות את הגבול) אינם תוצר ישיר של נשיאותו. הדמוקרטים מסרבים לתקצב ולשתף פעולה, אך הנשיא אשם. תהליכים ונוהלים שנקבעו על-ידי ממשל הנשיא אובמה או שהיו נהוגים אז לא זכו לביקורת, אך עתה הם מיוחסים אך ורק לנשיא טראמפ אותו יש להרחיק לאלתר ולצמיתות.
אנו חיים היום בעולם (כאן בארה"ב) שברגע ששמו של הנשיא מוזכר, או המילה "מהגרים" או "חומה" או "מרכזי כליאה" הכל מתקשר לעיסה אחת המעלה ריח בואש רע במיוחד. לאותו ניחוח דוחה מוסיפים המהדרים את ההאשמה "מחנות ריכוז" והנה תוצר לתפארת. יותר מזה כבר אי-אפשר.
ובכן, במרכז ויזנטל, בין כל שאר הפעילויות, הצגה חדשה - "אנה" (הסתכלות חדשה בסיפורה של אנה פרנק). תשעה שחקנים מקצועיים שבשמך 85 דקות (ללא הפסקה) גורמים לך לשבת על קצה הכסא ולהתרגש. הסיפור הופך למובן, למעניין, לדבר שכולנו יכולים להקשר אליו. ובסיום, עת שתי האחיות הוזות בשל מחלת הטיפוס שתביא למותן, האחת חושבת שהיא בקפה בפריז והשנייה בפלשתין, קוטפת תפוזים מהעץ, בחום היום, ואוכלת אותם, אנחנו חושבים כמובן על המסר העיקרי של המחזה כולו "מי שמציל נפש אחת".
כך חוזרים להם השחקנים כולם, עת אנו מוחאים כפים, ומתקדם השחקן הצעיר ששיחק את פיטר, ואומר - כחוזר על המוטו - ש"מי שמציל נפש אחת", וממשיך: "הכנו לכם דף ניר בתוכניה שבידכם, ובה הדרך הפשוטה ביותר לעזור ולהציל את חייהם של הפליטים והילדים בגבול בטקסס".
רק הוא אשם
הוא אומר, ואנחנו פותחים את התוכניה ומסתכלים בדמותו של שמעון ויזנטל וקוראים את הציטטות של דבריו: "כשנגיע לעולם הבא ונפגוש את כל מיליוני היהודים שנספו במחנות והם ישאלו אותנו ׳מה עשיתם אתם,׳ יהיו הרבה תשובות. אבל לי תהיה הזכות להגיד להם ׳לא שכחתי אתכם אף פעם׳". הכל מתקשר, הכל נהיה מובן.
השחקן לא צריך היה להוסיף: "כי הם (הילדים שהופרדו מהוריהם, ממש כמו כאן בהצגה) גוועים ברעב, וחיים במכלאות שהן בדיוק כמו באותו מחנה השמדה בה הייתה אנה ואחותה המבוגרת". הוא לא היה צריך להוסיף, כי כל אמריקני היום יודע שזו בדיוק המציאות, ושהנשיא טראמפ נושא באחריות הבלעדית, הוא ורק הוא אשם, ועלינו "להציל נפש אחת" בכדי להציל את העולם כולו, ובכדי לעשות זאת, הם (השחקנים) כבר עשו את העבודה, כל שעלינו לעשות הוא לתרום.
כשכובד ההצגה כמו גם המקום - מכון ויזנטל והמוזאון לסובלנות - כמו גם זוועות השואה אותן חווינו (למרות שלא במישרין) בשעה ובחצי השעה האחרונות, הרי שה"ידע" מתקשר ל"עובדות" ול"חשיבות העשיה", וכך יוצאים אנו נסערים, נחושים לעשות מעשה, לתקן את העולם ולהציל נפשות.
הו-ריי למכון ויזנטל. ואולי המכון לא יודע בדיוק את מה שהחליטו השחקנים לעשות? כנראה שלא נדע, שכן הרב קופר העדיף שלא לענות. אולי חשב שתחלוף הסערה. ראו איך במחי יד, נמחקה ההצגה כלא היתה. איך אותם מאמרי דעה של הרב קופר מתגמדים מול המציאות. עד כמה קל להגיד לאחרים "אל תשווו", אך ההמשך הוא "רק בואו אלי הביתה, שם יגידו לכם אנשי (הלא הוא הרמטכ"ל של הארגון) את אותו הדבר אליו התנגדתי". בושה. מסתבר שזילות השואה לא פסחה גם על מרכז שמעון ויזנטל והמוזאון לסובלנות שלו.
