כאדם הכופר בקיומה של ישות אלוהית וכל שבוע שוקד על קריאת פרשת השבוע, אבקש לפתוח את התייחסותי לפרשת השבוע בשיר של המשוררת רחל בלובשטיין שאני אוהב, לשיר הוסיף חן מוסיקלי המלחין המחונן יהודה שרת, שיר שהרבינו מאוד לשיר בצעירותנו בתנועות הנוער. הפרשה נפתחת במילים "וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהֹוָה.." וזאת כאשר משה רואה "אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַרְדֵּן. הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.." וכל נימי נפשו כואבים כי "וַיִּתְעַבֵּר יְהֹוָה בִּי לְמַעַנְכֶם,",,.
קָשׁוּב הַלֵּב, הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה - הַחוֹפִים הַשְׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד
פָּרֹשׁ כַּפַּיִם רְאֵה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה - אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
בשיר מנגד רואה רחל בציפייה שלא יכלה להתגשם מעין עֶצֶב נְבוֹ של משה, שנועד להטמיע בנו את המסר, שאין לו לאדם שכל מבוקשו ניתן להשגה. אם למשה רבנו נאמר: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבּוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לִבְנֵי יִשְׁרָאֵל" אות הוא, שאין ישות אנושית שכל מבוקשה ניתן לה או יינתן לה.
משה מפסגת הר נבו רואה את כל הארץ: "אֶת הַגִּלְעַד עַד דָּן וְאֶת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֶת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיַּם הָאַחֲרוֹן, וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכַּר בִּקְעַת יְרִיחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר..." אך אל הבית הוא לא יוכל להיכנס. האיש שבצעירותו נמלט מבית כי ריחפה מעל ראשו סכנת מוות, חייו היו בסימן נדודים והתנסויות קשות, אך בעומדו קרוב לבית הוא אינו יכול לממש את המשאלה עליה חלם ולמימושה ייחל.
מעמד הר נבו -
מעמד עצב נבו - נטבע בתרבות היהודית כמעמד וסמל לאי מימוש כיסופים. אני מרשה לעצמי לבטא מתוך מעמד עצב נבו משאלה, שהארץ אותה ראה משה מפסגת הר נבו תפסיק לדמם עצמה לדעת ותקרום עור וגידים המשאלה, שכל בני אברהם אחים אוהבים.
