זה התחיל כמו תמיד בלחשים מודממים, שום דבר מפורש, כמעט לא הגוי. הפחד גזר שמירת הלשון. ואף על-פי כן מרמזורים עמומים יצאו למרחב ההזוי.
מוזר. לכאורה ידעו הכל כי מה שקרה לא קורא כבר. ימים רבים לא נשמע עוד הקול המבשר כי הלילה עבר. במשטר היקיצה נבעו בקיעים, זריזים מקדימים, עצלים מאחרים, לא היה עוד תובע זכות ראשונים ברשות היושב ברקיעים, אך גם לא חלילה תובעים אחרים.
ביום לא ראו אותו מהלך גא-הדור, מר גבר בין הגברים אל פסגת ערמת הזבלים,
אך הס!, במקומו לא קם מתמלך, לו קם - נשברו הכלים!
אך עם רדת היום ועם פרוס הלילות כאשר עלו כבר הכל ליצועים, הוא הופיע כרוח, פוסע קלילות לבדו בחצר הריקה, הצבעים העזים בזנבו כבויים, כרבולתו רפויה תלויה חשוכה, וכך עד אשמורת שלישית, אך עם דעוך הכוכב הוא פרש במבוכה אל מקום מחבואו חרישית.
כל אותן השעות לא עצמו הנמים כביכול עיניהם ועקבו דרוכים אחר הטיול הלילי המשמים של מי שהיה בימים הברוכים הזוהר בנסיכים, העריץ במלכים ועתה נוכח-נפקד וזורה עדיין אימה הוא שריד של עצמו ואורחו ורבעו המוזר מורה
שמה שנשאר ממנו זה שמו.
עד בא היום ומתוך הסיעה ההיא קם אמיץ, או חסר סבלנות, ואומרים כי היה זה אחד חתרן שרקם חלומות של מדיח במסתרים - והלך ושאל עורב זקן שראה כבר הכל לפשר אורחו ורבעו של מלכו, וממקור העוף האפל נגול הסיפור הפשוט שעשה את דרכו מפי החתרן לחצר כולה.
"מלככם צבר הון שנים ארוכות ומשל בדעה ערה וצלולה אבל אין מנוס השנים מכות מכות משונות במוחו של שכווי והוא מתחיל לפחד מצילו, וזה מצבו העכשווי. לכן אור היום הוא אויב אצלו כי האור מטיל צל והצל רודף אותו עד אימה, צילו שלו, ולכן הוא הולך בלילות והודף חרדותיו ודבק כך בממשלו".
אחרי הדברים האלה אמרו בני הסיעה לאמיץ הנדון "אם כן הגיע הזמן, זקוף כרבולת ומלוך אתה"! אבל האמיץ ההוא נאלם דום, אמר לא אקח את הפיקדון, אודה, אוחזת אותי בעתה. אני לא אבוש, אני מפחד, וימלוך אדונינו שכווי הצללים מעתה ולעולם ועד".
