הצהרת עודה ומשמעותה

עצם ההצהרה של עודה מהווה מפנה חשוב ביחסים בין המפלגה הערבית למדינה. המפלגה הערבית מוכנה להיות מעורבת בענייני המדינה. הבעיה היא בדרישה הראשונה. לעודה יש שלוש דרישות לגיטימיות בתחום קידום מצבה של האוכלוסייה הערבית. הבעיה היא לגבי משמעותה של הדרישה הראשונה: מו"מ להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. כל ישראלי ממרכז-שמאל תומך במו"מ להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. השאלה היא לאיזו ישראל מתכוון עודה. לישראל כמדינה יהודית או "כמדינת כל אזרחיה" שזהו ביטוי מכובס לשלילת קיומה של המדינה היהודית וזכותם של היהודים למדינה.

הפלשתינים הכירו בישראל כעובדה קיימת בלבד

הפלשתינים הכירו, כידוע, במדינת ישראל כעובדה קיימת, אך סרבו להכיר בה כמדינה יהודית. אחד מראשי ה-PA אף הצהיר שיהדות זוהי דת ולא אומה ולדת לא מגיעה מדינה. ה-PA אף הרחיק לכת בשלילת זכותם של היהודים למדינה כאשר העביר באונסקו שלוש החלטות שמטרתן לנתק את היהודים מעברם בארץ זו. ה-PA גזל מאיתנו את קבר רחל, הביא להחלטה שעל הר-הבית לא היה בית מקדש יהודי וזהו אתר מוסלמי בלבד ולאחרונה אף נגזל מאיתנו הכותל המערבי. יתר על כן, האג'נדה הפלשתינית אותה הם מפיצים ברחבי העולם קובעת, שהם התושבים הוותיקים של פלשתין והיהודים הם קולוניאליסטים אירופים ששדדו מהם את אדמתם.(ראה, הערה בסוף המאמר).

כחול-לבן דחו בצדק הצהרת עודה

הדחייה הייתה מוצדקת לאור העובדה שעודה לא דרש מדינה פלשתינית לצד מדינה יהודית, אלא נקט בשם ישראל. כל עוד עודה אינו מכיר בישראל כמדינת העם היהודי ובזכותם של היהודים למדינה אין בדרישה הראשונה כל התקדמות או מפנה אמיתי מעבר להכרה של עודה שמפלגתו יכולה להפוך ללשון המאזניים אם תחליט לקחת חלק פעיל בפוליטיקה הישראלית. עודה עושה מה שה-PA עשה. הוא הכיר בישראל כעובדה קיימת.

הציבור הערבי בישראל מאס במדיניותה של המפלגה הערבית

הערבים הם שווי זכויות כאזרחים על-פי החוק, אבל אין ספק שקיימת אפליה בחיי היומיום הבאה לידי ביטוי בסירוב של מקומות עבודה מסוימים לקבל עובדים ערבים, בסירוב של יהודים להשכיר חדרים לסטודנטים/יות ערבים/יות ובסירוב של קבלנים למכור להם דירות. אבל, בכל זאת ניתן לזהות התקדמות בהשתלבות הערבים בתעסוקה ובמוסדות להשכלה גבוהה. אבל, יש נושאים שרק על-ידי שיתוף פעולה בין המפלגה הערבית לממשלה, ניתן לקדם ואלה כלולים בדרישות 4-2 של עודה. אחוז ההשתתפות הנמוך בבחירות האחרונות של הציבור הערבי, מדאיג את המפלגה הערבית. פחות מ-50% טרחו להגיע לקלפי ואחוז זה עשוי לרדת עוד יותר בבחירות הקרובות, מפני שחלק ניכר בציבור הערבי - בייחוד הצעירים - בדעה שהמפלגה אינה משרתת את הצרכים של הציבור הערבי ועיקר עיסוקה הוא בחמאס ובמדיניות אנטי- ישראלית. עודה הבין שישיבה נצחית באופוזיציה, פוגעת בהצלחתה בבחירות. עודה הבין סוף-סוף שהישיבה באופוזיציה היא עקרה. הוא הבין שהציבור הערבי ברובו או חלק לא מבוטל בתוכו, רוצה להשתלב בחברה הישראלית ואינו מצביע למפלגה הערבית משום שהיא אינה משרתת אותו. לסיכום, אם המפלגה הערבית חפצת חיים, עליה לייצג את הבוחרים הערבים בישראל ולא את החמאס ואויביה של ישראל. המפלגה הערבית חייבת להכיר במדינת היהודים ולתמוך במו"מ להקמת מדינה פלשתינית לצדה. רק הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי, תפתח את השערים הנעולים בין הציבור היהודי למפלגה הערבית. שני ספרים שפרסמתי לאחרונה, מפריכים את התזה העיקרית של האג'נדה הפלשתינית. אני תומכת בפתרון שתי מדינות, אך אין להשלים עם מצב שהפלשתינים ישפצו את ההיסטוריה בהתאם לאינטרס הפוליטי שלהם ויגזלו מהיהודים את זכותם למדינה יהודית לצד הפלשתינית: מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לא"י, 640-1914. מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לא"י, תקופת השלטון הבריטי, 1.19-1948.