דוד קרון נולד בשנת 1915 ומשפחתו התפצלה בימי מלחמת העולם הראשונה - אביו נשאר תחת הכיבוש הגרמני והוא עם האם ואחיו נדדו לתוך רוסיה. בתום המלחמה התאחדה המשפחה בעיר גרודנה שהייתה אז תחת שליטת פולין. תחילה (1931) עבד במקווה ישראל ובהיותו בן 21, בעת פרוץ מאורעות 1936, שהה "בקיבוץ" שהתאכסן באהלים במושבה הקטנה "הדר" שעל-יד רמתיים והקים שם את ענף הרפת. כנשק התגוננות בפני הערבים קיבלו קרון וחבריו רובי צייד מהבריטים משום מדיניות "שמירת האיזון" הנהוגה במנדט. עם זאת הוא השתלב באימוני "ההגנה" ויצא לקורס מפקדי מחלקות (שנחשב אז לקורס מקצועי ביותר "בהגנה") שנערך ביבניאל. בקורס שאחריו נתפסו מספר חניכים על-ידי הבריטים וביניהם משה דיין ונשלחו לכלא עכו. כאן, נפסח על פרשת התנדבותו למלחמת ספרד, השתתפותו בקרב על נהר האברו משום שעל סוגיה זו פירטנו בפוסט הקודם.

אדמות אידנבה נרכשו בשנות השלושים על-ידי הקק"ל ובשנת 1935 הוקם שם מושב על שמו של מנחם אוסישקין. המקום נעזב והבתים נהרסו. כשעלה קיבוצו של קרון בשנת 1937 על הקרקע כיישוב חומה ומגדל בשם "כפר מנחם" לאתר שנעזב, לקחו אנשי המושב ההרוס את רכושם הדל ואת הנשק ויצאו להקים את כפר וארבורג. במקום נותרו 9 צעירים ביניהם קרון ואשתו הצעירים, ללא ניסיון משקי, ללא הכרת השכנים וללא נשק. אמנם הם חיו "בחומה ומגדל" ואמורים היו לעסוק בחקלאות אך איש לא הראה להם בדיוק היכן מצויות קרקעותיהם ואילו קרקעות לא שייכות להם. בסמוך לקיבוץ היה שטח שהקק"ל טיפלה אז בהעברתו בטאבו אבל טרם הועבר רשמית לקיבוץ. על השטח שמר ערבי מהכפר תל א-צפי, הכפר הגדול הסמוך. השומר היה איש משפחת אל-עזי והוא הראה למייסדי הקיבוץ את גבולות הקרקע שלהם. אבל זאת אירע רק כשנה לאחר בואם. תחילה חיפשו פרנסה בעבודות בניה במחנות הבריטים בקסטינה. בבוקר יצאו עם עגלה מהקיבוץ ועבדו כפועלי "סולל בונה" קבלן המשנה לבנייה במחנות. את הדרך חזרה עשו בחשיכה ולא תמיד היה לזוג הסוסים כוח למשוך את הקבוצה. החברים נאלצו משום כך ללכת ברגל או לדחוף את העגלה שלא לדבר קשיי התעבורה בימי הגשמים. המשפחות הנוספות הגיעו לאחר שנתיים ואז החלו לבנות בתים בשיטת "בטון מזויין" מחשש לירי מצד הכנופיות. אט אט החלו להופיע כפריים מתל א-צפי והחלו לסחור עם חברי הקיבוץ ונוצרו יחסי שכנים. בתחילת המאורעות (1936) הייתה התלהבות כללית וכפרים רבים באזור תמכו במרד נגד הבריטים ונגד היהודים. אבל לאחר זמן מה התנהגות הכנופיות של חוסייני לא מצאה חן בעיני הכפריים ורבים החליטו לשוב לביתם ולנתק מגע. כך החלה לקום אופוזיציה חזקה מאוד למופתי הירושלמי שלחמה נגד חייליו וכונתה "כנופיות השלום". מרכזם היה בחברון ובראשם עמד אז פח'רי נשאשיבי. ואכן, בכפרי הסביבה החל המרד לדעוך בתחילת 1938. כפר אחד בלבד, שהייתה בו שליטה של משפחת חאג' אמין אל חוסייני, המשיך במרד והמשיך לפגוע בתחבורה יהודית. הקושי הגדול היה שחלקת הקרקע היסודית של הקיבוץ בת 2,100 דונם נקנתה בעורמה מאחד ממשפחת חוסייני וזה המשיך להטרידם. קרון ציין שהיה זה המקרה היחידי בארץ ישראל בו מכרו החוסיינים קרקע ליהודים.

לאמיתו של דבר החלקה נרכשה על-ידי קק"ל כבר בשנים 1933 - 1934. עד שהושלם הרישום במשרדי הטאבו עבר זמן ולחברי הקיבוץ התאפשר לעבדה החל משנת 1938. אחד מהחברים שידע ערבית מנערותו, שימש כמקשר עם השכנים. קרון שהתעניין בסביבה ובאורח החיים של השכנים, החל לומד את השפה הערבית ומונה על-ידי קיבוצו "לשומר שדות". הוא ליטש את הערבית והחל להשיג ידיעות חשובות על הקורה אצל השכנים. קרון החל מסייע ליואב צוקרמן, מהביל"ויים של גדרה, שהיה קבלן של קק"ל לרכישת קרקעות בנגב ולמד עד כמה קשה לרשמה כנכס יהודי עקב חוקי "הספר הלבן" משנת 1930 שאסר על רכישת קרקעות באזור. בשנת 1942 הציע צוקרמן להלוות לקיבוץ כסף לקניית טרקטור אשר בעזרתו יוכלו לחרוש את קרקעות קק"ל ולהרוויח מעט לפרנסתם. לאחר שנקנה קרון עשה עמו את ה"חריש הפוליטי" (מתוך כוונה לסמן לבדואים שהקרקע נרכשה על-ידי היהודים ואסור לעלות עליה עם העדרים) הראשון בקרקעות קיבוץ "דורות" ליד אדמות הכפר הוג'. קרון ושותפו בנו לעצמם אוהל לשינה ואוכל ונכבדי הכפר הגנו עליהם בשעות העבודה. יום יום היה ילד מוביל להם על חמור מים מבאר הכפר. בערבים ישב קרון על-יד המדורה באוהלי הוג' ולמד מהם ערבית, מנהגים, מסורות והיה לבן בית אצלם. משם המשיך קרון עם הטרקטור לקרקעות רוחמה שנדרשו אף הן "לחריש פוליטי". משם נשלחו לחרוש את קרקעות ניר עם. הקק"ל הצליחה בשנת 1943 לרכוש קרקע ליד עזה (במקום שהיום יושב קיבוץ ניר-עוז) שנקנה מהמופתי בעזה. בעת המשא-ומתן קרון היה שותף לשינוי מדיניות הסוכנות ומשום החשש שהמופתי ישנה דעתו הוחלט לא רק לחרוש את הקרקע אלא גם לזרוע וכפר מנחם קיבלה את הזכות לשנה אחת שם בשותפות עם קיבוץ גבעת ברנר. השטח נזרע והחיטה עלתה יפה. נשכרו שני שומרים משכונת סג'עייה שהיה כפר חקלאי במבואות עזה והוסיפו שומר בדואי מפני שהשבטים הסתובבו בקרבת החלקה. קרון יצא לפקח על השמירה ושהה בשטח כמה חודשים עד שהתבואה הבשילה. לקציר הביא קרון קומביין קטן מקיבוצו וקומביין נוסף מגבעת ברנר וכל הערבים באזור באו לראות בפלא המכונה הקוצרת כולל מושל המחוז עארף אל עארף מבאר שבע. כדי לשכנע את המושל שיתיר הובלת חיטה מהנגב לגבעת ברנר (היה אז תקנה שלא אפשרה זאת) הזמינו קרון לחזות בפלא הקציר ואחר כך קצרו את שדותיו של המושל כמחווה, ללא תשלום.

בעת הנחת קו המים בנגב (1947) גויס קרון לשמירה ולקידום הפרויקט. הוא נשלח ליישוב "קדמה" שהייתה הצפונית ביותר בין היישובים לאורך הקו. לידו עבד מאיר בץ שהיה אחראי לביטחון. קצת מהשבטים החלו לעורר בעיות וקרון גויס על-ידי הסוכנות היהודית לעבור בשבטים ומתוקף הכרות קודמת לשכנעם בחשיבות המפעל. הש"י עשה עסקה עם חברת "מקורות" וכך קיבל על עצמו קרון, מטעם הש"י, את ארגון השמירה על קו המים. אז גילה קרון כי הארגונים והמשרדים שעבדו בנגב לא ידעו כמעט כלום על הבדואים ומנהגיהם וקרון הפך לאורים ותומים בתחום. על קרון הוטלה משימה נוספת - לנסות ולמצוא בין הבדואים משתפי פעולה, שיספקו את האינפורמציה הדרושה לש"י. קרון עזב את "קדמה" והתייצב בניר-עם, אצל מנהל קו המים והתחיל לסייר לאורך הקו וללמוד את הבעיות הצפויות בהמשך חפירתו דרומה. באופן מעשי נדרש דוד קרון, מהקיבוץ הארצי, ארגון הגג של קיבוצי "השומר הצעיר", להצטרף לחברת "מקורות" ולהתגייס לתפקיד לאומי.

קרון סיפר שהסוכנות ניסתה לתת לשמירה על הקו פעילות חוקית מנדטורית. לצורך כך נעשה הסכם עם המושל של באר-שבע ועם קצין בדואי מפקד משטרת רוכבי הגמלים המדברית שהיו להם 3 נקודות משמר: ליד שובל, ליד צאלים ונקודה אחת באום רשרש. מפקד משטרת המדבר הלך יחד עם קרון כדי לבחור בדואים מהשבטים השונים וגייסם כשומרים על קו המים תמורת משכורת חודשית. כלומר, מבחינת השומרים הם גויסו על-ידי משטרת הרוכבים ולא על-ידי היהודים וכך לא נחשבו "כבוגדים". קרון הפך לבן בית בנקודות השמירה והשיח'ים ביקשו לשמור על הקו, לקבל דרך זאת מים למאהליהם ואף למכור מהם בפחים לבני השבט. קרון העלים עין מצורת התנהגות זו והבדואים הזקנים התרחצו במים ללא חשש - פעולה שלא העזו לעשותה בכל חייהם. היהודים התקבלו כמביאים שפע מים וכסף לבדואים במדבר. עם הגיעם של "האחים המוסלמים" לעזה, הם גייסו כמה שיח'ים לאומניים, בעיקר מהעזאזמה והחלו לחבל בקו. קרון הבין שמתקרבת מלחמה לאחר שהשומרים שעבדו בנאמנות ויתרו פתאום על העבודה, ויתרו על משכורתם, קיפלו את אוהליהם ופשוט ברחו ונעלמו.

הסתבר שהאחים המוסלמים איימו על השומרים הבדואים והאחרונים ויתרו על שכרם וברחו. המשכורת שקיבל השומר, חציה ניתן לשיח' וחציה למשפחתו כמקובל. קרון היה מאלה שהטו את שבט התיהא ואת השיח' אל-הוזייל לטובת היהודים ולטובת המשך שמירה על קו המים. אל-הוזייל היה לבן ברית וניתן היה לנסוע מניר עם ועד משמר הנגב ללא הפרעה. ליד משמר הנגב החלו יריות וחבלה בקו היות שהשטח נתון היה בידי שבט אחר מהעזאזמה. צינורות קו המים (עודפים מתקופת המלחמה שהובאו מלונדון) היו ישנים ובמכת מכוש יכול היה בדואי אחד לגרום לנזק עצום. השיטה של שומרי הקו הייתה אם כן למלא עד כמה שאפשר את מכלי האגירה במשקים ואז לצאת לאורך הקו ולתקנו. תוך כדי כך הפך קרון לאחראי על שמירת קו המים בנגב וקצין המודיעין (איש הש"י) של מרחב הנגב. בעת המלחמה שירת את חטיבת הנגב והוריש את ניסיונו למוכתרים היהודיים ביישובים הצעירים. כך למשל הוא טיפח את שומר השדות של קיבוץ בארות יצחק שהיה לימים לשגריר במצרים. קרון נקרא בדחיפות לתל אביב למפקדת צה"ל, הותיר מאחוריו את מפעלו בנגב וגויס לצבא במספר אישי של - 14792. את שירותו הצבאי המשיך לאורך שנים וסיים בצה"ל כאיש מרכזי בחיל המודיעין. בכפר מנחם עברו החברים בעת המאורעות ולאחר מכן במלחמה תקופה קשה על-אף שלא סבלו ישירות. האחראים לשקט באזור היו בני משפחת אל-עזי שהתנגדו נחרצות למופתי ולהנהגה המוסלמית בחברון. בינתיים המשיך קרון, כחבר כפר מנחם, לרכוש נשק מוברח מהבדואים שנגנב ממחנות הבריטים. במהלך המלחמה התערב קרון בהחלטת צה"ל לפנות את משפחת אל-עזי ליפו. שתי נשותיו של אל-עזי חששו מצה"ל והיהודים וברחו עם הרכוש והילדים לבית ג'וברין ושזו נכבשה ברחו לחברון. היה זה המקרה הראשון שסימל לקרון את התפרקות ההבנה והערכה שיצר במשך שנים רבות בנגב עם השכנים של קיבוצו ועם השבטים שהקיפו את שלושת המצפים, 11 הנקודות וששת יישובי העיבוי.

באחד היישובים הרג מתיישב יהודי בדואי, ללא הצדקה ביטחונית, והחלה מהומה. קרון עלה מיד לתל אביב ודיבר אישית עם גולומב וקיבל פקודה שלא לצאת עם אנשיו כלל לשדות. לאחר מכן הובא אברהם שפירא מפתח תקוה שבתיווכו של קרון אמור היה להשכין שלום ולמנוע גאולת דם. קרון למד היטב את כללי הנוהג המסורתי וזה אפשר לו להרוויח זמן בבתי המשפט. עוד דאג שלא הרוצח היהודי (בשגגה) עצמו יופיע בבית המשפט, מחשש לנקמה מידית. דוד קרון לקח על עצמו, למרות הסיכון שבגאולת דם, לייצג את הנאשם חבר הקיבוץ. בין השבטים פשטה שמועה שהנה מתקיימת סולחה בין קיבוץ כפר מנחם למשפחת אל-עזי מתל-צפי והיו מעורבים בכך בני המשפחה, ומשפחת מהונה ממסמיה ואף הוזמנו נציגים ממשטרת חברון. הצעתו של קרון ללכת ל"טקס הסולחה" ולשלם כופר נפש עשתה כנפיים והבדואים טענו שאנשי כפר מנחם והיהודים באזור החלו להשתלב היטב בנגב. קרון אמר שסוד ההבנה ההדדית הוא להשתדל לעולם לא להפגין עליונות יהודית במצבים חברתיים עדינים. הוא קבע כי תודות ליחסים שפיתח לא הגיעו הבדואים בנגב לגזלת ושדידת רכוש יהודי. נכון, היו פעמיים תקריות עם אנשי פלמ"ח שנשאו נשק אך לא הייתה התנפלות על אזרחים ויישובים. על סמך קשריו הטובים, העז קרון לקחת את חברת הנוער של כפר מנחם, עוד לפני המלחמה, לטיול ליריחו. בכל מקום פגש ידידים שדאגו להגן על הקבוצה ולאפשר לה להמשיך לטייל למרות שהיה אז איסור מוחלט ליהודים לשהות שם. בסיכום הראיון אמר קרון כי "הדו-קיום עם הבדואים והערבים בנגב הוא לא סיסמה פוליטית אלא הכרח חיים".

בשנת 1976 פרש קרון מהמודיעין, חזר לקיבוצו ונפטר בגיל 86 בדרגת סא"ל. הוא הותיר אחריו יומן בן 180 עמ', כתוב בכתב ידו אך עדיין לא פורסם בשם "סבא מספר". בראיון לארכיון ע"ש טוביהו הציג קרון את פעילותו באופן צנוע ביותר, ראה עצמו שליח הקיבוץ בהגנה ובמדינה, ועיקר תרומתו בשנות בשלהי שנות החמישים והשישים התבטאה ביצירת קשרים מכל הסוגים עם אירן (פרס) וארצות אסיה ואפריקה המתפתחות. חומר רב על כך מצא הקורא במקורות שציינו בהמשך.