הגירה ערבית לארץ ישראל/פלשתינה שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" מחמוד עבאס מקדם
הונאה היסטורית וטוען שהפלשתינים הם יוצאי חלציהם של הכנענים המקוריים.
מערכת החינוך של מחמוד עבאס, המעודדת ילדי גן ובית ספר להצטרף לטרור המתאבדים, מהדהדת את ההונאה ואף טוענת שממצאים ארכיאולוגים המתעדים את 3,000 שנות השורשים היהודים בארץ ישראל "מהווים מאמץ יהודי למחיקת המורשת הפלשתינית... והצגת ירושלים כאילו הייתה יישות ציונית...." (לימודי חברה, כרך 1, כיתות ו' ז').
בניגוד לסילופי עבאס, מקור השם "פלשתינה" אינו קשור להיסטוריה ערבית, אלא לארץ הפלישתים (פלשת) שנעקרו במאה ה-13 לפני הספירה מאיי הים האיגאי ביוון ופלשו במאה ה-12 לפני הספירה לדרום רצועת החוף בארץ ישראל. ב-136 לספירה דיכא הקיסר הרומי אדריאנוס את מרד בר-כוכבא, ושינה את שמה של יהודה (ארץ ישראל) לפלשתינה כדי למחוק את זכר העם, הדת והארץ היהודיים.
בניגוד לטענת עבאס, רוב ערביי המנדט הבריטי היו מהגרים ויוצאי חלציהם של גל הגירה ערבית 1947-1832 ממצרים, מסודן, מלבנון, מסוריה, מירדן, מעירק, מסעודיה, מבחריין, מתימן, מצפון אפריקה, מבוסניה, מהודו, מאפגניסטן, וכו'. בריטניה עודדה הגירה ערבית ובלמה עלייה יהודית. על היקף ההגירה הערבית לארץ ישראל אפשר ללמוד מ
ראיון פאתחי חמאד שהיה שר הפנים של חמאס: "לכולנו שורשים ערביים... מסעודיה, מתימן, ועוד... חצי מהחמולה שלי ממצרים... 50% מהפלשתינים הם ממצרים...."
מרק טווין תיעד ב-1869 את העזובה בפלשתינה בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש": "הגבעות שוממות... העמקים מדבריים... המקום חסר-תקווה... פלשתינה שוממה ולא-נעימה למראה...." הגיאוגרף המוביל פרופ' משה ברוור מהאוניברסיטה העברית תיעד במאמרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" את המשקל הקריטי של ההגירה הערבית משנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, שבאה בעקבות ההגירה שפרצה בשנות הכיבוש המצרי (1840-1832): מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו גלי הגירה ערבית כתוצאה מביקוש רב לכח עבודה חיוני לשדרוג תשתיות צבאיות, כבישים, מסילות ברזל ומחסנים על-ידי המנדט הבריטי, בנוסף להרחבה משמעותית של פעילות מסחרית, חקלאית (במיוחד פרדסים) ובנייה פרטית של האוכלוסייה היהודית.
לפי ברוור, שיעור גידול האוכלוסייה הערבית, בעיקר בשפלת החוף שמשכה את המהגרים, היה גדול לאין שיעור משיעור הריבוי הטבעי (ילודה פחות תמותה).
לדוגמה, מ-1880 עד 1919 זינקה האוכלוסייה הערבית בחיפה מ-6,000 ל-80,000 תושבים, רובם מהגרים. מלחמת העולם השנייה הגבירה את הביקוש לכח עבודה ואת היקף ההגירה. מ-1831 עד 1947 צמחה האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 בהתאמה. ב-1917 היו ביפו ערבים מ-25 מדינות ויותר.
פרופ' אפריים קארש מביא נתונים מ"וועדת פיל" הבריטית: "מ-1922 עד 1931 עלה מספר תושבי חיפה, יפו וירושלים [שמשכו מהגרים] ב-86%, 62% ו-37% בהתאמה, לעומת אוכלוסיית שכם וחברון [שלא משכו מהגרים] שגדלה רק ב-7% ואוכלוסיית עזה שירדה ב-2%".
לסיכום, האוכלוסייה הערבית איננה בארץ ישראל מאז ומקדם; פלשתינה/ארץ ישראל משכה הגירה ערבית, אך שורשיה אינם ערביים; והחתירה לשלום חייבת להתבסס על קרקע המציאות ולא על סילופי היסטוריה, חינוך-לשנאה והרהורי-לב.
