את דיויד ביידין אני מכיר למעלה מעשור. חייב אני לו את ההכרות הראשונה שהוא עשה ביני לבין ראש לע"ם, כמו גם על זרוז ההליכים ותעודת העיתונאי הראשונה שהונפקה לי בארץ. אך מעבר ליחסים האישיים ולחברות שהתפתחה, את דיויד ביידין אני מכיר בשל פועלו בעניין אונרא, התכנים וספרי הלימוד. אין כמעט אבן שביידין הניח במקומה, את כולן הוא הפך, עוד טרם "עלו אחרים על הגל" ודרשו תהילה.
ביידין עושה זאת לא בשל מחיה (גם כן), ולא בגלל החוצפה (בלעדיה איך היה מעז לעשות את שהוא עושה?), וגם לא בגלל החרדה לגורל העם והמדינה (אותה החדיר לדור הבא ולזה שאחריו). ביידין עושה זאת כיון שאף אחד אחר לא עשה את הנדרש - לא הממשלה, לא הצבא, לא הארגונים השונים המגייסים כספים ללא הרף. עומדים "שותפנו לשלום" והם גרועים יותר מסרטן המתפשט לראות ולמוח. מדוע? שכן הם מלמדים את דור ההמשך מיום הולדתו שעליו לשנוא אותנו, בשל היותנו יהודים וישראלים עם בארצו יושב. מלמדים הם את הילדים איך לשחוט יהודים ואיך לשמוח בחוצות עת דם ישראלי ניגר לאדמה. מלמדים הם את ילדיהם לשחק כדור רגל ולצהול במגרשים ובמשחקים ע"ש טרוריסטים, כמו גם בכיכרות ערים על שמם, ללמוד בבתי ספר שנקראים על שם טרוריסטים ולהעלות על נס את כל מי שרוצה רעתנו, כל מי שמנסה להביא לידי אותו "פתרון סופי-סופי".
יוצא לו ביידין משך שנים ונלחם בכך, כי (במקצוענו) אין חשיפה טובה יותר מזו של אור היום. חושף, ואנחנו מתעלמים. חושף ומתנגח עם הארופאים המממנים וממאנים להודות במה שהם רואים. מחזק רוחו ומגיע לקונגרס ארה"ב. ממשיך לאו"ם. ללא לאות, ללא רפיון ידיים, בנחישות ובהתמדה - ביידין יוצא לקרב.
מי יתן שימשיך בפועלו - שכן פועל הוא עבורנו - ועד כמה נאה שבחר
יעקב אחימאיר להאיר עינינו על עיסוקו ומפעל חייו של אותו העתונאי-הנראה-כפרופסור מפוזר - רק בקרו במשרדיו בבית העתונאים!
