המורשת של ג'ון בולטון בתפקיד היועץ לביטחון לאומי בממשלו של
דונלד טראמפ איננה מלחמה בחו"ל, כפי שחששו רבים עם מינויו לתפקיד, אלא חורבן פנימי. במטרה לקדם את דעותיו ולשרת נשיא בלתי-יציב, הרס בולטון ב-17 החודשים שלו את המועצה לביטחון לאומי, אשר ניהלה את מדיניות החוץ של ארה"ב מאז תום מלחמת העולם השנייה. כך טוען ג'ון גנס מאוניברסיטת פנסילבניה, אשר כתב ספר על המועצה, במאמר בניו-יורק טיימס.
טראמפ איננו הנשיא הראשון הסבור שביכולתו לנהל בכוחות עצמו את מדיניות החוץ של ארה"ב. פרנקלין דלאנו רוזוולט ניהל את הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה מהחדר הסגלגל, בעזרת קומץ עוזרים; הוא היה מוכן לשקר לטובת המאמץ המלחמתי, והותיר באפילה כמעט כל אדם אחר – החל ממפקדי הצבא, עבור בחברי הקונגרס וכלה בסגנו הארי טרומן.
זה היה מסוכן מדי, ואחרי מותו של רוזוולט הוקמה המועצה לביטחון לאומי בידי הבית הלבן, הקונגרס והצבא – במטרה להבטיח שכל הגורמים ישוחחו על הנושאים הקשים ביותר. התוצאה לא הייתה סדר מושלם, אבל לפחות סדר מסודר; מסגרת אמינה להמשכיות של מדיניות החוץ.
לאחר נצחונו בבחירות ב-2016, סייר טראמפ בבית הלבן ולפי המדווח נדהם מהכמות והכובד של הסוגיות המגיעות לשולחנו של הנשיא. הניהול של המשימות הללו הפך לקשה עוד יותר, כאשר
מייקל פלין נאלץ להתפטר מתפקיד היועץ לביטחון לאומי, והרולד מק'מאסטר הלך בעקבותיו לאחר קצת יותר משנה. בניגוד לשני קודמיו, שהיו גנרלים, בולטון הוא שחקן מנוסה בוושינגטון שהגדיר את עצמו כ"בירוקרט טוב". גם אם מעולם לא היה שותף לכל דעותיו של טראמפ, הוא היה במעמד שאמור היה לאפשר לו לעבוד למען הנשיא עם כל זרועות הממשל.
במקום לעשות זאת, טוען גנס, בולטון החליט לפרק את המערכת שעמדה במשך שבעה עשורים בלב מדיניות החוץ האמריקנית. הוא היה משוכנע בצדקת רעיונותיו לגבי מה שהממשל צריך לעשות וכיצד, וסבר שהניהול הנכון דומה יותר לזה של רוזוולט: הנשיא, היועץ לביטחון לאומי ועוד כמה יועצים מקבלים החלטות על הנושאים החשובים ביותר בעולם. הוא כלל פחות אנשים בפגישות, ערך פחות ישיבות של המועצה ודאג להיות תמיד לצידו של טראמפ. בפועל, שוב לא הייתה מועצה לביטחון לאומי אלא רק יועץ לביטחון לאומי.
בולטון דחף לקו נוקשה כלפי
קוריאה הצפונית, אירן, ונצואלה ואפגניסטן – אבל בלי תמיכה ממסדית מאחוריו, בולטון מצא את עצמו מבודד בניסיון למכור את עמדותיו לטראמפ, שהוא היה הרבה פחות אידיאולוג והרבה יותר קשה למקד אותו. לבסוף, התנתק טראמפ מבולטון והחל להתייעץ עם אישים מחוץ לממשל, כמו טאקר קרלסון מרשת פוקס. כאשר בולטון איבד את אהדתו של טראמפ, המערכת שיצר קרסה יחד איתו – כפי שניתן לראות מהכאוס סביב השיחות עם הטליבאן.
ה"הישג" המשמעותי היחיד של בולטון היה ריסוקה של מערכת קבלת החלטות בתחום מדיניות החוץ, שהייתה הדבר היחיד שמנע מטראמפ לקבל החלטות בשליפה – טוען גנס. בולטון שכנע את טראמפ שאינו זקוק למועצה לביטחון לאומי; אין פלא שלבסוף הגיע טראמפ למסקנה, שאינו זקוק גם ליועץ לביטחון לאומי. לא משנה מי יחליף את בולטון; איש לא יצליח לשכנע את טראמפ שהוא זקוק למערכת ששירתה את קודמיו במשך 70 שנה.
לא צריך להשוות את טראמפ לרוזוולט כדי להיות מודאגים, מסיים גנס. וושינגטון תלויה כיום בנשיא יותר מאשר בעבר, והעולם תלוי בוושינגטון הרבה יותר מאשר בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. בזמן של פילוג מבית ואיומים מחוץ, שבירת מערכת הממשל הפדרלית היא המשבר המסוכן ביותר.
